במאי יהודי ממלא את ברלין בצלבי קרס

מחזה מטריד נגלה לעיני העוברים והשבים ב[[ברלין]] לאחרונה – כיכר לוסטגארטן הפך לרחבת מצעדים נאצית, עם דגלי ענק הנושאים את סמל צלב הקרס, ופיהרר מצווח על הבמה. ככה זה כששוברים טאבו של חצי מאה ומצלמים את הקומדיה הראשונה על [[היטלר]] בגרמניה.

בשבועון הגרמני "דר שפיגל" מתואר, כיצד תיירים שחלפו על פני המקום באוטובוסים בהו בפה פעור במחזה: דגלים נאציים עצומים התנופפו בשמש החורף מחוץ לקתדרלה העירונית. חיילי וורמאכט בקסדות הפלדה שלהם עמדו על המשמר בין המוזיאון הישן לקהל בן מאות אנשים שהריע לפיהרר בהצדעות במועל יד ובקריאות "הייל היטלר".

אולם במבט נוסף אפשר היה לראות את צוות הצילום, רכבי הקייטרינג והציוד הקולנועי ולהירגע: הרייך הרביעי לא השתלט על גרמניה במהלך סוף השבוע. אולם המחזה עדיין היה יוצא דופן דיו למשוך קהל של סקרנים.

"מיין פיהרר: האמת האמיתית באמת על אדולף היטלר", סרטו של הבמאי הישראלי-שוויצרי דני לוי, בוחן במבט מבודח את ימיו האחרונים של היטלר ועושה פרודיה הן על הצורר הנאצי עצמו והן על גרסאות של חייו שיצאו לאחרונה, כמו הסרט עטור שבחי הביקורת "הנפילה", ששבר בעצמו טאבו כשניסה להציג את הצד האנושי של מנהיג גרמניה הנאצית.

לוי אומר שסרטו מכוון להיות "משקל נגד" לסרטים שלטעמו העלו את היטלר יותר מדי על נס. הסרט ממומן על ידי 450 אלף ליש"ט (כ-3.7 מיליון שקלים) מקרן ציבורית לעידוד קולנוע בגרמניה. הקרן מתארת את עלילת הסרט כדלהלן: "היטלר חי ומספר את הסיפור האמיתי על עצמו – חלשלוש שהגיע לצמרת רק בזכות היהודי גרינבאום".

עדיין נותר לראות אם סרטו של לוי יוכל להתחרות בהצלחת הקלאסיקה "הדיקטטור הגדול" מ-1940. בסרטו של צ'ארלי צ'פלין, "אדנויד הינקל" רוקד במשרדו עם בלון ענק בצורת הגלובוס, ונושא נאומים בגרמנית מקושקשת שבה המלה היחידה שניתן לזהות היא "וינרשניצל".

היטלר של לוי מגולם על ידי הקומיקאי הגרמני הלגה שניידר, המוכר בעיקר משיר קומי על חול של חתולים. לוי עצמו גרף שבחים על קומדיה משנת 2004 בשם "אלס אאוף זוקר" – "הכל עם סוכר" – על עיתונאי ספורט אתאיסט ממזרח גרמניה, הנאלץ להתפייס על אחיו, יהודי חרדי ממערב גרמניה, כדי לשים יד על ירושת אמו.

פארסה גרמנית על היטלר לא היתה עולה על הדעת עד לא מזמן. אולם מותם של יותר ויותר מבני הדור הנאצי – יותר מ-80% מאוכלוסיית גרמניה נולדו אחרי 1941 – העניקה למדינה יכולת לבחון את עברה בצורה פחות רגשית, למרות שמנהיגי המדינה ממשיכים לציין את האחריות המוסרית העמוקה של ארצם לזוועות השואה.

הטאבו על בחינה מקורית של תולדות מלחמת העולם השנייה נפרץ במספר אופנים שונים בשנים האחרונות. הגרמנים החלו להיזכר בסבלותיהם שלהם במהלך הפצצות אסטרטגיות וגירושים המוניים מטריטוריות בספר המזרחי של ארצם. דיוקן אינטימי – אם כי לאו דווקא אוהד – של היטלר הוצג בסרט "הנפילה", ורשת הטלוויזיה הציבורית ZDF עוסקת בימים אלה בצילום סרט על [[הפצצת דרזדן]] בפברואר 1945. גרמנים לא מעטים רואים בפרשה זו השמדה בלתי הכרחית של עיר, שגרמה בעיקר לקורבנות אזרחיים.

אז למרות הכותרת בעיתון "בילד צייטונג", שהתריעה מפני "הלם צלבי הקרס בברלין", מראה הסמל הנאצי לא הצית מחלוקת מיוחדת. נשיא המועצה המרכזית של הקהילות היהודיות בגרמניה, פול שפיגל, אמר לעיתון "להלגה שניידר ולדני לוי יש היכולת לבצע את המלאכה הזו ברגישות ההולמת".

היות שסמלים נאציים כמו צלב הקרס וחזיזי הברק של האס.אס. אסורים בגרמניה, לוי נאלץ להשיג היתר מיוחד כדי להציג את דגלי הענק ברחוב. אבל גם גרמנים מהשורה לא הוטרדו במיוחד מהמראה. גמלאי אחד מברלין נזכר כיצד צפה בהיטלר האמיתי נואם באחד במאי לפני 65 שנה. "אנחנו הברלינאים באנו לכאן והרענו", אמר האיש, שסירב לתת את שמו. הוא הוסיף, כי "אני לא מבין למה שמישהו יתרגז על כך שמצלמים כאן סרט. זה חלק מההיסטוריה שלנו".