בני אדם כידוע פוחדים משינויים. כולנו אוהבים להתפלש בנחת בידוע במוכר, זה מקנה לנו ביטחון. אז מה אם הידוע והמוכר הם לא כליל התכלת ופסגת שאיפות חיינו. שינוי בדרך כלל קורה כשאין לאנשים יותר ברירה. כשלוחץ להם המצב.
אתמול נסעתי ביחד עם אסף לאפרת. אנו נוסעים בהזמנה של יענקלה רוטבליט לשמוע שיעור בישיבת "שיח יצחק". הדרך יפיפייה, מלבד הכביש החדש ועמודי החשמל, מבצבץ לו התנ"ך בנופים הקדומים. אוטובוס ישן שעומד בצומת שבה נחטף חיל ובה נדקר אחר, מוכר לנו שקשוקה טרייה ומפולפלת. שרה, טרמפיסטית שאנו אוספים בדרך, אומרת לי שהיא מתה עלי. אני מופתע שמכירים אותי פה. ואסף שואל איך היא מעיזה לעמוד כך בצומת המקוללת. היא מודה שלאחרונה החלה לפחוד.
הישיבה ממוקמת בתוך שכונת קרוונים צפופה. עמודי חשמל מעץ מחברים רשת סבוכה של כבלים. על רקע ההוד של הנוף מסביב, זה מרגיש קצת כמו שכונת מצוקה. לאט מתקבצים בחורים צעירים עם לפ טופים, נבלעים בקרוון שהוא הישיבה. השיעור עוסק בשמחה. מהי שמחה על פי התורה לעומת השמחה בחסידות. הראשונה, מאוזנת, רציונאלית. החסידית אקסטטית, ללא סיבה הגיונית, להיפך מעבר להגיון. שמחה גדושה שאי שפשר להכיל. השיעור פילוסופי, גבוה. אני שואל את עצמי כמה סגורה החברה הזאת.
אחר כך אנחנו עוברים לקרוון אחר. ספה כמה כסאות, יושבים ומדברים. אני שומע על השבר שחל בהם בעקבות ההתנתקות, בעקבות עמונה. ישי, בחור ארוך שיער עם משקפיים וכיפה, מפתיע אותי. בדיוק חזר ממילואים. לא הצליח לעמוד במחסומים בלי לבכות. התייחסנו לא טוב לערבים הוא אומר. גם היחס של הרחוב הישראלי אליו השתנה. הוא מספר שפתאום "אני מתנחבל, אויב החברה, מאוס, אני, פתאום מוצא את עצמי כהם. כאחר. מאיים, שחור. ואני רוצה להגיד רגע אבל אני לא כזה, זה לא אני, אבל זה גם אני."
ככה קרה גם למזרחיים אני אומר לו. כשהגיעו לארץ היהודים, אמרו להם שהם ערבים. כך נוצר קרע חברתי.
בזמן ההתנתקות בעזה, היתה רק חברה אחת שאמרה לי שהיא נגד ההתנתקות. לא בגלל שהיא חושבת שצריך להישאר שם, או שהיא בעד ישראל השלמה, לא, פשוט לא יכלה לתמוך במילה הזאת. התנתקות, לא יכולה להניב פרות טובים, אמרה, היא בעד חיבורים. אז לא הבנתי כמה ראתה קדימה. כמו כולם גם אני עייפתי ורציתי שייצאו משם, לא משנה מה. ההתנתקות, טוב או רע, הולידה אטימות. ואכן רובנו בציבור לא שמים קצוץ על מה שקורה עם הציבור הזה. אנחנו באים עם מטענים של שנים מעורבבים בדעות קדומות, כועסים, על המיליארדים, הכבישים היפים, ההסתגרות שלהם בתוך עצמם, עד שעכשיו הם בחוץ. לא שייכים. רבים מהם שוקלים לאמץ זהות גלותית, חרדית. הרב שלהם חולם על בית משותף. כמו שהיה בירושלים בימי ילדותו. בו גרו דתיים וחילוניים (בטח אף לא מזרחי אחד), ואילו אני חולם מחפש בית משותף חדש. בינתיים שבר.
אבל שבר מביא אפשרות לשינוי. המילה שבר בעברית היא דו משמעית, גם שבר במובן הפשוט של המילה אבל גם שבר במובן של שפע. כשבני ישראל ירדו למצריים הם ירדו "לשבור שבר", הם חיפשו את השפע. מכאן נולד המותג "המשביר לצרכן".
בערב הגעתי ליפו, לסולחה. הסולחה היא התארגנות שהחלה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. מאז מדי שנה, כמה פעמים בשנה, מתכנסים יהודים, נוצרים ומוסלמים שוחרי שלום, ומדברים במעגלים, עורכים סדנאות, אוכלים יחד, שרים ורוקדים את האפשרות לחיבור.
היה כיף, המתנ"ס היהודי ערבי ביפו נצבע בצבעים גליליים, כשחבורת נערים מהכפר בילעין פיזזו דבקה סוערת וחושנית עד שהקהל כולו קם על הרגליים לפזז יחד איתם. אנשים התחבקו, צחקו ובעיקר, אפילו שזה הכי לא אופנתי, חלמו פינטזו התפללו ויצרו שלום.בתי הקטנה אמרה שזה טוב שיש כאלה מפגשים כי ככה פוגשים ערבים.
* הבלוק הדמוקרטי של אלון אבוטבול, מקום 36 ברשימת העבודה לכנסת, מתפרסם כל שלישי ושישי בוואלה! חדשות.