זולפא אלחוסייני, עזה

כמנהגי בכל חודש אני חייבת לחדש את אישור השהייה שלי בעזה. לצורך זה אני חייבת להתייצב במחסום ארז עם כל ארבעת ילדי, כדי ששם, במשרד הישראלים, יוודאו שכולנו בסדר. שלשום לקחתי את אחמד ויזן, שני התאומים הקטנים, חיכיתי עד שאנאס ומינא יחזרו מבית הספר וכשהם עדיין בתלבושת האחידה של בית הספר, ללא ארוחת צהריים, נסענו לארז. הסברתי להם שזה לא ייקח הרבה זמן – ניסע, נחדש את האישורים ונחזור לאכול ארוחת צהריים ולעשות שיעורי בית. השעה היתה 14:30.

הגענו לצד הפלסטיני של מחסום ארז, ושם הסבירו לי החיילים הפלסטינים שהיום קשה במחסום, מאחר והצד הישראלי אינו מכניס את האנשים, בטענה שיש בעיה במחשבים, ויש כבר 300 אנשים שמחכים מהשעה אחת בצהריים. מיד התקשרתי למשרד הישראלים בארז, ושאלתי אם כדאי לחכות והאם ידוע להם אם השער ייפתח. מאחר ומדובר בחידוש אישור שהיה יש להקפיד להגיע תמיד בדיוק בשעה הנקובה. במשרד ענו לי שהשער ייפתח בהקדם וכדאי לחכות.

הלכתי עם הילדים ברגל עד השער הישראלי הראשון, מרחק של בערך 800 מטר. כשהגענו נדהמתי מהמספר העצום של האנשים שחיכו משני הצדדים. קבוצה של נשים ישבה על קוביות הבטון, אחרות פשוט על הרצפה, לצידן ערימה של קליפות אפונה שהן קנו בעזה (זוהי שיא עונת האפונה, שנמכרת בעזה בעשרה שקלים לשלושה קילו). כנראה שמרוב שיעמום הם החלו לקלף את התרמילים. מהצד השני היתה קבוצה של גברים, חלקם משוחחים בקבוצות, אחרים הולכים הלוך ושוב. לצידם היו ארבעה אנשים מבוגרים על כיסאות גלגלים שהמתינו להיכנס לבדיקות או לניתוח בישראל.

תוך כדי ההמתנה ראינו אלפי פועלים שחוזרים מישראל לעזה. הם נראו עייפים ותשושים לאחר יום העבודה, נושאים על גבם קצת לחמניות, תפוזים, פומליות דבש, בגדים וחפצים משומשים. בשעה השניה להמתנה התקשרתי שוב למשרד הישראלים כדי להסביר להם ששום דבר לא זז. אני חייבת לציין שאת החבר'ה שעובדים במשרד הישראלים, שהם חיילים וחיילות, אני מכירה טוב מאוד, וגם הם מכירים אותי אישית. יש לי אמון רב בדברים שהם עושים למעננו, למרות מספר הסתייגויות שאני תמיד מתווכחת איתם עליהן.

אחר כך קראו ברמקול לכל העיתונאים להתקרב לשער, כי רק הם יורשו להיכנס. היו שם ארבעה עיתונאים זרים שנכנסו לאחר שלוש שעות המתנה. לכל שאר האנשים התחיל להימאס, היו כאלה שוויתרו וחזרו לעזה, אחרים נשארו לקול בכיים של הילדים שחיכו שם עם משפחותיהם כבר למעלה מארבע שעות.

גם הילדים שלי התחילו להתלונן על שיעמום ובעיקר על רעב. במקום שבו היינו, מין אזור ביניים בין ישראל לעזה, אין אפשרות לקנות שום דבר לאכול. אמרתי להם שכאשר ייכנסו פועלים מיד נקנה מהם תפוזים. ואכן, כשהגיע פועל מיד קניתי ממנו חצי שק פומליות תמורת שלושים שקל, ויחד עם המים שהבאתי מהבית וניירות הטישו שהיו לנו, התיישבנו וקילפתי לילדים את הפרי. הם אכלו מהר ובחוסר נימוס, מתוך רעב, כבר לא עניין אותם לשמור על הניקיון והמראה הטוב שלהם, העיקר לשרוד שם בארז. כשראינו קודם את קליפות האפונה של הנשים הזדעזענו, חשבנו איך אנשים לא דואגים לניקיון סביבתם, אבל את כל העקרונות שהיו לי שברתי בעצמי והתחלתי לזרוק את הקליפות של הפומלית בצד. אולי לא באופן גלוי, אבל בכל זאת על הרצפה, כי רק דאגתי לא להשאיר את הילדים רעבים.

ואז הודיעו ברמקול שיתנו להיכנס לכל מי שנושא תעודת זהות ישראלית. היינו שמונה מבוגרים ועוד 12 ילדים. אחרי חצי שעה התחלנו ללכת בשני שרוולים מקבילים עד שהגענו לקרוסלה ואז צריך לעבור בתוך המגנומטר ואז לתוך ההפתעה החדשנית במעבר ארז - "חדר הקרינה". התבקשתי על ידי הקול להניח על המסוע את התיק שלי ולהיכנס אל תוך חדר עגלגל מצופה זכוכית או פלסטיק שקוף, קצת דומה למקלחון. על הרצפה יש סימני רגלים בצבע צהוב שצריך לעמוד עליהם ולהרים ידיים על פי הוראות ששומעים ברמקול בתוך החדר.

אחרי שנכנסים הדלת נסגרת ואז נדלק אור אדום שנע סביב החדר כמו חגורה, ונשמע קול רם מהמכונה. בכל הזמן הזה יש לעמוד עם הידיים למעלה. זה מפחיד מאוד ומיד עלה לי לראש חדר השיקוף שהוצב במעבר רפיח ונאמר עליו שהוא מזיק לבריאות ומחדיר קרינה לתוך הגוף, שעלולה לגרום לסרטן או לעקרות.

כשיצאתי העברתי את הילדים בקרוסלה. אחרי שיצאנו, הבחורה ברמקול ביקשה שאחזיר את הילדים לבדיקה בחדר השיקוף, ואני סרבתי. אז פתאום מעל לגג הופיע אדם לבוש אזרחית, דבר שאנחנו לא רגילים אליו במחסום ארז, ומתחיל לצעוק עלי ממרחק שאני אכניס את הילדים אחרת לא יתנו לי להיכנס. ביקשתי ממנו שנדבר פנים אל פנים, אבל הוא לא הסכים ושלח את אחד הפועלים במחסום להתווכח איתי ולהכריח אותי להכניס את הילדים לבדיקה, כל אחד לבד. הסברתי לו שאני מסוגלת לעבור, על בריאותי שלי אני לא חוששת, אבל על בריאותם של הילדים אני דואגת.

ככה המתנו עוד שעה, בזמן שכל האנשים מאחורי כבר עברו. ואז הגיעו איזה שני ז'לובים עם אדם אחר שהיה לבוש במדים ומצויד בנשק. דרך גדר התיל שחצצה בינינו הם הודיעו לי שאין אפשרות אחרת אלא להעביר את הילדים – או שאני לא אוכל לקבל אישור. הסברתי להם שאני לא מהווה איום על ביטחון ישראל, וכך גם ארבעה ילדים בני תשע, שש וארבע וחצי, ושאני עצמי עברתי, אבל לילדים שלי אני לא אתן לעבור. הוספתי גם שעד כה נהגו לבדוק את הילדים באופן אחר, אז למה לא לעשות זאת עכשיו. הם רק חזרו ואמרו לי שהם סוגרים את המעבר ושאני אחזור מצידם לעזה.

אחרי עוד כמה התייעצויות בינם לבין עצמם הם שאלו אותי מה גילאי הילדים, ואז אמרו לי שהגדולים ייבדקו והקטנים לא. וכאן נקרעתי בין הצורך לפגוע בבריאותם של שניים מילדי, מול הזמן הרב שהם צריכים לבלות במחסום שמתיש אותם. שאלתי את אנאס ומינא אם הם מוכנים להיכנס לחדר לבדיקה, תוך שהסברתי להם שזה עלול לפגוע בבריאותם בעתיד. אנאס, מתוך סקרנות, רצה להיכנס, אבל מינא התחילה להשתולל ולבכות. חשוב לציין שאנשי שלג לבן לא הסכימו לי להיכנס עם הילדים לחדר השיקוף, שכמו שציינתי הוא חוויה די מפחידה. בסוף שניהם נבדקו ואז השערים נפתחו ועברנו אל הצד הישראלי ובתוך חמש דקות חידשנו את האישור. בערב אנאס הרגיש כאבי ראש, שהבנתי מאנשים שהתנסו בכך, שזו תופעה נפוצה אחרי חדר השיקוף.

מפי אותם בחורים שדיברו איתי נודע לי שהם שייכים לחברת שמירה ואבטחה אזרחית בשם שלג לבן. ביקשתי שיתנו לי אישור בכתב שהבדיקה בחדר הרנטגן איננה מסוכנת, והם אמרו שאין ביכולתם לעשות דבר כזה. אני מודה שנשברתי מול העקשנות "הבטחונית" של אנשי שלג לבן ונקרעתי לגזרים בתוכי שאני לא יכולה להגן על בריאותם של ילדי. אני רק חושבת שאם לבעלי תעודת זהות ישראלית, כמוני וכמו ילדי, מתייחסים ככה, הרי שעל אחת כמה וכמה איך מתייחסים לבעלי תעודת זהות פלסטינית.

אבל אני חייבת לסיים עם סוף טוב: אחד הבחורים שהמתינו במעבר ליד השער קפץ פתאום לעבר אחד הפועלים שחזרו מישראל, קנה ממנו זר פרחים יפהפה וחזר לשבת על קוביות הבטון. התפלאתי למה הוא קונה פרחים כדי להעניק אותם למישהו בתוך ישראל, אבל הדבר התבהר כאשר אישה שהגיעה לשער עם הפועלים נשאה בשתי ידיה שני תינוקות. מתברר שהיא ילדה בישראל ומצבה היה מאוד קשה, אבל היא ניצלה ועכשיו חזרה לעזה וזה היה בעלה שהעניק לה את הזר. גם אביה ואמה שהיו במקום פרצו בבכי. סוף טוב ממעבר ארז.

במהלך השנה בה אנו מפרסמים את הבלוג של זולפא אלחוסייני מעולם לא הוספנו לו תגובות. הפעם, נוכח האירוע המתואר בו, החלטנו לבקש את תגובת משרד הביטחון לשאלות הבאות:
א. האם מכשיר השיקוף מסכן בדרך כל שהיא את הנבדקים?
ב. במה היה נפגע ביטחון המדינה לו היתה הגברת אלחוסייני מורשית להיכנס לתא הבדיקה עם ילדיה הקטנים?
ג. מאיזה גיל חלה חובת הבדיקה?

רחל נידק אשכנזי, דוברת משרד הביטחון, מסרה בתגובה כי המכשיר אינו מסוכן כלל, משום שהוא אינו מכשיר רנטגן, אלא כזה הפועל על גלים מילימטריים ובדיקות של השדה האלקטרומגנטי, שרמת הקרינה שלהם זניחה. המכשיר מיוצר ע"י חברת safeview ונמצא, לטענת משרד הביטחון, בשימוש בשדות תעופה בארה"ב. שני פיזיקאים בכירים אישרו לוואלה! חדשות, כי אכן מדובר במכשיר בטיחותי.

בתשובה לשאלות הנוספות, מסרה נידק אשכנזי כי ראש מינהלת המעברים הנחה לבדוק את נושא ליווי ילדים בתוך מכשיר הבידוק, כולל אופי וצורת העברת ההנחיות לנבדק, וכי ההנחיה לגיל מינימאלי לבידוק הינה מגיל 5 ומעלה.

כזכור, עובדי המעבר, המשתייכים לחברת "שלג לבן", כלל לא שאלו את זולפא אלחוסייני לגיל ילדיה, ששניים מהם מתחת לגיל המחייב בדיקה, לפני שדרשו ממנה להעביר את כולם במכשיר השיקוף. מחברת שלג לבן סרבו להתייחס לשאלת וואלה! חדשות האם הפעלת לחץ באמצעות פועלים פלסטינים היא נוהל שכיח במחסום ארז.

(תולי שרגאי)