הבלוג של נימרוד לב

היום מתפרסם כי על פי משאל שנערך בקרב הפלסטינים, כמחצית מהם אינם רוצים כלל להכיר בזכות קיומה של ישראל. נתון רשמי זה סוגר את הגולל על הויכוח הפילוסופי הטפשי שהתנהל בתקשורת הישראלית בנוגע לכוונתם של הפלסטינים: האם ההצבעה לחמאס היתה "הצבעת מחאה כנגד השחיתות ברשות" כפי שניסו להציג זאת אנשי תקשורת ופוליטיקאים, או שמא היתה זו הצבעה המשקפת נתוני אמת לגבי יחס הפלסטינים לישראל?

מנתוני אמת אלו עולה השאלה, הגם אם אנחנו רוצים בשלום איתם, האם הם בוחרים בשלום איתנו? היו אלו בחירות דמוקרטיות והעם הפלסטיני הצהיר על כוונתו: אי הכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. באופן אישי אני מאמין להם ומתייחס ברצינות להצהרותיהם. אני מאמין להם כי אני מכיר את העובדות מתוך נסיון אישי ומתוך החוויה שלי בתוקף תפקידי כאיש צוות שטח ב"חדשות ערוץ 2".

במשך תקופת עבודתי זו, שנמשכה מספר שנים, השתתפתי בסיקורים רבים בשטחים. כשבעה חודשים אף הייתי חלק מ"צוות עזה", צוות קבוע שסיקר את החדשות מהרצועה לעם ישראל. באותה תקופה הסתובבנו שם ברחובות כמעט כל יום ושוחחנו איתם רבות. למרות שיש מי בציבור הישראלי המתנשא על הפלסטינים במשך שנים ובאופן שיטתי, כשהוא "מסביר" לעם ישראל את כוונתם בכל פעם מחדש, אני מציע לכם בשום פנים ואופן לא לזלזל בהם. הם אנשים רציניים ובעלי מישנה סדורה. במסגרת עבודתי סיקרתי גם עצרות ותהלוכות של החמאס ואף הזדמן לי לבקר בביתו של מחמוד א-זאהר מראשי החמאס, כשצילמנו איתו ראיון. לאחרונה שודרה כתבה שהכין איתי אנגל, חבר ואיש יקר, שנפגש עם אנשי החמאס בעזה לאחר נצחונם. נדמה לי שהיה זה רנטיסי שאמר לאנגל את הדברים, שהזכירו לי את אותו ראיון אצל מחמוד א-זאהר.

כמו רנטיסי, גם מחמוד א-זאהר הסביר לנו; שראייתו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבוססת על ציווי דתי שאין בו מקום לפשרה או משא ומתן. זה לא עניין אישי, אמר מחמוד א-זאהר, חיסול מדינת ישראל היא מצווה שעל מאמיני האיסלאם חובה לקיים. ורמז כי גם עלינו, אנשי התקשורת הישראלים, הם חסים לעת עתה כי אנחנו משמשים להם לצרכי הסברה. את אותם הדברים אומרים מרואייני החמאס בכתבתו של אנגל: ישראל תיסוג מכל השטחים, והתמורה היחידה שתקבל היא שהחמאס לא יחסל אותה בינתיים. בינתיים, זו מילת המפתח. כי בינתיים החמאס משתמש בישראל בכדי להתחזק, כמו שהשתמש בתקשורת בכדי להפיץ את תפיסתו. ישראל מספקת לו תשתיות, עבודה וקשרי מסחר; מעבירה לו כספים, והוא מצידו ממתין עד שתספק לו מלוא הצורך בכדי שיתחזק מספיק לחסל את ישראל. הסיבה שלעולם לא יהיה כאן שלום, אמר לנו מחמוד א-זאהר בביתו בעזה, היא בגלל שדתו אוסרת עליו לקבל את מדינת ישראל. אבל פתרונות ביניים שמתאימים לו למהלך שבו הוא מתחזק וישראל נחלשת, אלו מהלכים שהחמאס ישמח לעשות.

אותי מדאיג שישנם כאלו שהאפשרות הזו נראית להם הגיונית. כנראה שנחלשנו והתעייפנו כבר מלעמוד כאן לבדנו אל מול הקשיים. אבל איזו ברירה אחרת יש לנו? אנחנו לא בוחרים את האויב שלנו כרצוננו. מי שלא רואה את החמאס, הפועל מתוך שנאה שמגובה בציווי דתי, כאיום על קיומה של ישראל פועל מתוך הכחשה או מאגואיזם חולני, או משניהם גם יחד: גם אם נדמה לך שתצליח להסתדר עוד קצת זמן עם הסידור המעוות הזה שמוצע לך, מה אתה משאיר לילדיך שלך? הם הרי יצטרכו להתמודד עם אויב שאתה התכחשת לעובדת היותו אויב, למרות שהוא לא הסתיר זאת מעולם. האם האהבה שלך לילדיך לא דורשת ממך לעשות הכל בכדי להשאיר להם עולם שיוכלו לחיות בו? הייתי אומר בשלווה, בבטחון, ועם מגוון של אפשרויות; אבל בואו קודם כל נסתפק בלאפשר להם לחיות. חייבים לקבל את הבעיה ולא להשאיר אותה בלתי פתורה, הרי עם הזמן היא רק תגבר ותעמיק.

על אף היותי אוהב אדם, ועל אף סלידתי ממלחמה והרג, אני רואה בעיניים פקוחות את הצורך להיות ערוכים ולא שאננים, ואת זכותנו להגנה עצמית מפני אויב שמצהיר בגלוי ואף מוציא לפועל את כוונותיו על בסיס קבוע. זהו תנאי יסוד בכדי לקיים חיים. האינסטינקט הבסיסי והטבעי של "אמא לביאה" המגנה על ילדיה מפני סכנות הינו הכרחי בכדי לחיות. במיוחד כאן, במיוחד מול שנאה המגובה בציווי דתי. אנחנו, הפועלים מתוך אהבה, עושים זאת תמיד בשביל הילדים, הדור הבא: הם אלו שיירשו את הארץ. זכותנו הגדולה וחובתנו היא לשנות, לפתח ולקדם; לתקן את המעוות ואת העוול שאנו רואים בכדי לאפשר להם עתיד. כי זו מהותה של אהבה. אתם, האוהבים את ילדיכם, לא תתנו יד לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח בסיסמאות נבובות ובטשטוש האמת, אלא תתעקשו על הצורך בפתרונה.