עימות עכשיו

רועי כ"ץ חושב שיש משהו רקוב מאוד בקמפיין בחירות שאינו מאפשר למועמד המוביל להשתתף בעימות טלוויזיה, ובאזרחים המסכימים לכך

רועי כ"ץ

למעלה מ-45 שנים חלפו מאז עימות הבחירות הטלוויזיוני הראשון - בין ריצ'רד ניקסון וג'ון קנדי. מאז אותו יום בשיקגו, השתנו לנצח חוקי המשחק של הפוליטיקה המודרנית. חדירת הטלוויזיה לכל סלון, הבהירה לכל מועמד לתפקיד ציבורי שהדרך לכסא הנכסף עוברת על מסך הטלוויזיה של מיליוני הבוחרים. אם בעבר היו חשובים רק הנושאים, מעתה חשובה גם ההופעה על המסך והדרך בה הם מוצגים. עדשות המצלמה אינן סלחניות ואגלי זיעה הפכו מלאי משמעות כמו תוכן דברי המועמדים.

דוד בן גוריון ידע היטב מדוע התנגד לכניסת הטלוויזיה לישראל - ספק אם הזקן היה יכול ליהנות מאותה פופולאריות והשפעה גם בזירה הטלוויזיונית, שאינה סלחנית למראה או אינטונציה בעייתית.

קנדי הצעיר ניצח את ניקסון בסדרה של ארבעה עימותים וניצח גם את הבחירות לבית הלבן. סגן הנשיא המכהן התקשה להתמודד עם הסנטור הרהוט ויפה התואר. איפור גרוע, גילוח רשלני וחוסר יציבות ברגליים של ניקסון הבהירו למיליוני הצופים את מי הם רוצים לראות מאחורי שולחן העץ במשרד הסגלגל. כה רב היה הרושם שהותירו העימותים, שבשלוש מערכות הבחירות העוקבות, סירבו המועמדים להתייצב לעימות, מחשש שהופעה גרועה תגרום לפגיעה לא הפיכה במסע הבחירות. אך מאז שנת 1976 חזר העימות הטלוויזיוני להיות מטלת חובה עבור כל מועמד, שחפץ באמון הציבור האמריקאי.

בישראל לעומת זאת, מרשים לעצמם המועמדים להימנע מעימות פנים אל פנים עם יריביהם מול המצלמות. הדבר מקומם במיוחד בבחירות 2006, בהן שלושת ראשי המפלגות הגדולות הם בני אותו דור ואינם ידועים כביישנים או זרים למצלמות הטלוויזיה. פרץ, נתניהו ואולמרט הם פוליטיקאים שבילו את כל הקריירה שלהם בעידן הטלוויזיוני המודרני, שלושתם מודעים היטב לכוחה של המדיה ובעבר לא חששו לנצל את התקשורת, כדי לקדם את האינטרסים שלהם.

יש משהו רקוב מאוד בקמפיין בחירות, שאינו מאפשר למועמד המוביל להשתתף בעימות טלוויזיה, יש משהו רקוב עוד יותר באזרחים שמסכימים להצביע עבור מועמד שסירב להתייצב לעימות טלוויזיוני.

חשוב לציין שלא רק עימותים בין ראשי המפלגות הם הכרח. נדרשים גם עימותים פומביים בין אלו שרואים עצמם מועמדים לתפקיד שר במשרדי הביטחון, האוצר, החוץ ואפילו החינוך. הבוחרים ראויים לקבל מגוון של עמדות ולראות את המועמדים נלחמים ומזיעים (תרתי משמע) בשביל לקבל את אמון הציבור. הפוליטיקאים המשתתפים יהיו רשאים, כמו בכל עימות שמכבד את עצמו, גם לשאול את עמיתיהם שאלות מכשילות ולנסות לאתגר אותם מול המצלמות.

הסלחנות בה מתייחס הציבור בישראל לסירוב של חלק מהמועמדים להופיע לעימות טלוויזיוני היא מטרידה ביותר. כיצד יכול להיות שאנשים מוכנים לתת אמון בפוליטיקאים שחוששים להעמיד עצמם למבחן השוואתי מול מועמדים אחרים? - עימות טלוויזיוני אינו רק שואו אמיתי שבהפקה נכונה יכול להביא רייטינג אדיר, מדובר גם בתכנית הריאליטי בה מככבים כולנו וכדאי לנו מאוד לראות מי מעוניין להוביל אותנו ולאן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully