השבוע הוגשה למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' אבי ישראלי, תכנית למניעת התאבדויות, זאת, בעקבות העלייה במספר המתאבדים בישראל.
לפי נתוני משרד הבריאות, אשר פורסמו ב"מעריב", התאבדויות מהוות כ-13% מכלל מקרי המוות בקרב בני 15-24. בתחילת שנות ה-80 עמד שיעור זה על 6 אחוזים בלבד.
התאבדות, כך עולה, היא סיבת המוות השנייה בקרב מתבגרים, והשלישית בקרב מתבגרות. בשנת 2000 דווח על 395 מקרי התאבדות, בעוד מספר ההרוגים בתאונות דרכים עמד על כ-500 הרוגים. עם זאת, הדימיון במספר, אינו מעיד על הדימיון בתקצוב. כיום אין תכנית פעולה למניעת התאבדויות, איסוך המידע על מתאבדים אינו מאורגן, ואין גוף ארצי או מוניציפלי שמרכז את הנושא.
התכנית החדשה למניעת התאבדויות, נכתבה על ידי טובי הפסיכיאטרים בארץ, והיא מחולקת לשלושה נושאים עיקריים: גורמי סיכון, סימני זיהוי להתאבדות ועקרונות במניעת התאבדות.
קבוצות הסיכון הן רבות, ביניהן חיילים, עולים חדשים, אנשים הסובלים מבעיות נפשיות או דיכאון, מי שנמצא במשבר שלאחר פרידה וכולי.
איך מזהים סכנת התאבדות?
סימני הזיהוי כוללים סימנים רגשיים: מצב רוח ירוד, עצבות מתמשכת, חרדה, שמעום וחוסר תקווה, בכי תכוף ללא סיבה, פסימיות וחרטה, אובדן ההנאה והעניין בעבודה או בלימודים, והערכה עצמית נמוכה.
כמו כן, קיימים סימנים גופניים: עייפות וחוסר אנרגיה, האטה מוטורית, שינויים בדפוסי השינה והתזונה, והשקעת מאמץ עצום בפעולות שגרתיות.
בין הסימנים ההכרתיים, כלולים קושי בריכוז, חשיבה איטית, האטה בהתבטאות מילולית, חוסר יכולת להחליט ולפתור בעיות, ומחשבות שליליות בלתי פוסקות.
סימנים נוספים, התנהגותיים בעיקר, הם נסיגה מקשרים חברתיים והתבודדות, היעדרויות תכופות ממקום העבודה או מבית הספר, וכן שינוייים משמעותיים בהופעה החיצונית.