הבלוק הדמוקרטי של אלון אבוטבול

האזרח א.א. בחופשה במדבר, ומשם הבחירות נראות קצת מיותרות. וגם תמוהות- לאן נעלמה ההתלהבות שפרצה עם נצחונו של פרץ על פרס?

אלון אבוטבול
24/02/2006

בחלומי אני הולך, ואני ובמדבר.
לפתע עומדת מולי קלפי.
מוזר, אני חושב לעצמי. מה עושה קלפי בלב המדבר?

אני שומע את קולו של בני צועק מרחוק "אבא!" ושוב "אבא!". הנה אני קם ממקום מושבי. בני עומד במורד גבעה, מאהיל על עיניו מהשמש, "זאת אבן אינדיאנית מיוחדת", הוא אומר וקולו צלול כמו במדבר, "עכשיו אתה רואה את הציור?". זה לא קלפי. זו לא אבן אינדיאנית. זאת אבן צבועה כזאת, עם פסים, שמסמנת את הדרך. אבן שמסמנת את השביל. אבן תמרור.

ירדנו למדבר אחרי שכבר נהייתי חולה.
האמת, מי צריך קלפי במדבר?
מאבק מתחולל בתוכי: מחד, התחייבתי לכתוב טור פוליטי פעמיים בשבוע. מאידך, גובר בי החשש שהצורך לנפק מסמך פעמיים בשבוע הופך להיות העיקר. האמת - מה שיש או אין לי לומר - הופכים שוליים. אז האמת היא שאני בחופש. במדבר. והאמת היא שהכל נראה תפל.
אולי זה משבר.

האמת היא שמפה הבחירות נראות רחוקות. ומיותרות.
אבל האמת היא גם שהקלפי מסמנת דרך.
הדרך שבה נלך בעתיד.

טוב לדעת (מקודם)

מדרסים בהתאמה אישית בחצי שעה - ואתם יוצאים לחיים חדשים

מוגש מטעם New Feet

אנחנו נתונים במלחמה. מלחמת שלטי חוצות וספינים, הצגת התדמיות הגדולה שהפכה להכרח בכל מערכת בחירות. כאן, מהמדבר הגדול, אתה מוצא את עצמך משתומם: על מה הצעקה? מה זה כבר משנה מי יוביל את הדרך? שלושה רוצים, שלושה רצים. לאחד יש כרגע סיכוי יותר טוב, השני מציע קוקה קולה והמועמד שלי מציע חינוך חינם. איכשהו כולם דומים. כל הפוליטיקאים.

שני צירים מרכזיים יש לפוליטיקה. האחד עטוף רוח, חזון, אנשים רמי קומה המצליחים לראות מבעד לערפל הזמן והמקום ומובילים את העם בבטחה דרך ים הסכנות, והאפשרויות כמו אבא טוב (את זה מנסים יועצי התדמית להדגיש במיוחד). הציר השני עוסק בעיסוק. ברמת הקומבינה. כמו שחקני פוקר. הדבר היחיד החשוב שיש לפוליטיקאי זה הכסא. בלעדיו אין לו כוח, אין השפעה, אין חזון. גורנישט.

טוב ויפה, אם כך: השילוב בין השניים הוא שיותיר אותנו עם המנהיגים הנבחרים. מי שיצליח לשלב בין זה לזה – בין הקמפיינים שיווקיים לבין המקצוענות הפוליטית - יהיה ראשנו.

אבל הרוח. מה עם הרוח?
כמו כולם, גם אני השתוממתי לאן נעלמה ההתלהבות שפרצה עם היבחרו של עמיר פרץ לראשות העבודה. יותר מהכל, סימן את השינוי במבנה הישן הרגע שבו ביקש המשופם שדליה איציק תצא מהחדר. רוח חדשה איימה להגיע. ואז קדימה. ואז תרדמת. הותיקים עברו לקדימה. שמונה מנדטים הלכו יחד עם גוד אולד שמעון. הצורך הזה להביא את הותיקים שברחו, מול המפץ שסימן לכאורה את המיאוס מהמבנה הפוליטי הישן, הצליח להרדים את הרוח. כי מאחורי הרוח של קדימה עמד שרון. כשהוא נכנס לקומה, כל המערכת נפלה לתרדמת.

אולמרט עושה מה שהוא יכול כדי לא לאבד את המומנטום. מצד אחד יש לו ביבי, שהמדיניות הכלכלית שלו גם אם הייתה דורסנית היא עקבית. מהצד השני עמיר פרץ.

עמיר פרץ הוא מזרח תיכון חדש. בביקורים המתוקשרים שלו במצריים ובמרוקו הוא דיבר עם מנהיגי המפתח בשפתם. הוא אפילו דומה להם, לעזאזל. בחזית הזאת, ניראה שהשפה והשפם משחקים לטובתנו. לטובת האזור כולו. וכשידברו עם חמאס - כי בסוף יצטרכו לדבר עם כל ממשל נבחר של העם הפלסטיני – אין בין המתמודדים מישהו שיכול לשאת ולתת טוב יותר ממנו. הוא מבין את המנטאליות הערבית לא מעמדת הקולוניאליסט, האירופי. הוא מבין אותם מהבית.

ולא רק אותם. כשעמיר מדבר על עוני, על זכויות לזקנים ולאמהות חד הוריות, אתה רואה שהוא מבין על מה הוא מדבר. העני שכן שלו, הזקן אבא או דוד, האם החד הורית אולי למדה איתו בכיתה.

"אבא", נשמע קולו של בני "אתה בא? בוא כבר! אתה כל הזמן עסוק, פוליטיקה פוליטיקה, פוליטיקה..." על הרכס ממול דבר לא השתנה. אולי הצללים זזו עם הזמן. אני מרים את העיניים מהמסך. המדבר עדיין שם שורף את השמיים, הרוח מוחשית, קרירה, נוכחת. "בוא נרד לואדי..." אני אומר, "מספיק פוליטיקה, עכשיו יש לאמא יומולדת"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully