מי מוביל בשקרים?

פעם חשבנו שזה סתם משחק בלתי-מזיק, הסקרים. שעשוע. לוטו-טוטו לעניים. אבל זה כבר מופרך לגמרי. מחול השדים סביב הסקר הבא הגיע לרמה שאין כדוגמתה. והמדינה מכורה למשחק החדש-ישן הזה. וכעת סקרי דעת הקהל לא רק גורמים להעדפת תוכניות בידור אינפנטיליות על פני הפקות איכות - מפני שככל שהמכנה המשותף נמוך יותר זה מביא לגידול בהכנסות, אלא הרבה מעבר לכך. אין היום עיתון או אתר אינטרנט המכבדים את עצמם - ואינם מחזיקים תדיר איזשהו סקר מתחלף. על הכל. על מזג האויר, על הדמעות של מופז או על המדיניות הכלכלית. הכל. ברם, כשזה התחיל להיות גורם המכתיב את סדר יומנו המדיני, זה הפך להיות מסוכן. ואנחנו כבר שם, ולא נראה לי שמישהו תכנן שנגיע לשם.

"למי מבין הבאים אתה מתנגד פחות?", "כיצד צריך להגיב לבחירת החמאס לשלטון?", "האם תהיה התנתקות נוספת או לא?" לפי עיתון אחד יש 50 אחוז בעד, ולפי עיתון אחר 50 אחוז נגד. מעניין. הסוקרים משטים בנו, ואנו צוהלים. כבר מזמן הם הפכו את הסקרים מאינדיקציה אובייקטיבית לכלי שבאמצעותו מתעתעים בהמונים.

ובוודאי שזה קוסם, כי בניחוש העתיד יש משהו מאגי. 'תקשורת' בלתי-אמצעית עם העתיד לקרות. אבל צריך לשים דברים במקום. כי סקר, כך לומדים במדעי החברה, הוא תיעוד סטטיסטי לנקודת זמן היסטורית. ועד היום - הכל היה בסדר. אבל האופטימיות האנושית-ציבורית מתפוררת, אנשים כבר לא מאמינים בכנות ביכולתם לשנות או להשפיע - והפוליטיקאים בכללם. וזה נורא. כי במקום להאמין ביכולתם לשנות את הסטטיסטיקה, הם הפכו להיות מובלים על ידה. במקום לחיות, ולגרור את התיעוד הסטטיסטי 'מאחור', בסקר, שרק יזכיר לנו מה דעת הציבור אודות הדרך בה הלכנו בעבר, הפך הסקר להיות זה שאף מתווה את כל ההתנהלות מלפנים.

הסקר לעולם יהיה תיעוד היסטורי. עוד לא באמת המציאו דרך לחזות את פני העתיד. וכמו תמיד, הגולם קם על יוצרו - ובני האדם נופלים לפיתחה של האשליה שנתנו לה קצת יותר מדי מקום.

"כיום אין כבר מנהיגים", מדי פעם נשמעת האמירה. אבל לא זו הבעיה. כי אלה לא רק המנהיגים שאינם, אלא בעיקר ההנהגה, והמנהיגות. וערכים? זה כבר סיפור אחר.

ואולם, העניין הוא לא עצם השימוש בסקר. כי השימוש בסקרים, כשלעצמו, הוא בוודאי חשוב. התחשבות בהלכי הרוח הציבוריים היא עניין קרדינלי לקיומו של שלטון מרכזי תקין. ועם זאת, התחשבות לחוד ושלטון לחוד. כי סקרים אינם באים להחליף את השלטון - אלא לסייע בידו.

אבל השאלה היא לאן כל זה לוקח. כי אם מפלגות קמות ונופלות לא בהתאם לטיב הרעיונות המועלים על ידן, או לערכיהן, אלא בהתאם לאיזה סקר דלוח, שנתפרסם אתמול או שלשום - זה מצב עגום. ואם בנסיון להבין את התוצאות הם לא ישבו ובחנו פעם נוספת את דרכם - אלא יזמו סקר נוסף, זה עגום שבעתיים.

זו לא המפלגה הספציפית, כי אם האדם, שאיבד את דרכו. ובאובדן עמידתו ושיקול דעתו, הוא מתחיל לחזר אחר זנבו ועקבותיו.

קשה לראות לאן כל זה לוקח, וקשה לדמיין את מדינתנו הקטנה והלחוצה ללא סקרים. אולם עד היכן יוסיף האדם להתחקות אחר זנבו ולאבד את העמידה והאיתנות המוסרית שכל כך קשה לו איתה, אבל - בסופו של דבר - קשה לו כל כך גם בלעדיה? הרי דרכו של עולם שבסופו של דבר האדם מתפכח...

הוא מתפכח בסוף, נכון?