"תשמע ביבי" אמר לא מזמן סילבן שלום ליושב ראש הליכוד. "אחרי שנבחרת היית משול לאדם שקיבל לידיו חפיסה של מאה קלפים שבתוכה רק שני אסים. לכאורה מה הסיכוי שתצליח בשני ניסיונות לשלוף את שני האסים? אפסי. אבל אתה הצלחת. אריאל שרון, מועמד בלתי ניתן להבסה יצא מהמשחק, והחמאס ניצח בבחירות ברשות הפלסטינית". אלה, על-פי הגישה של שלום, שני האסים שנתניהו הצליח לשלוף ושאמורים היו להכשיר עבורו את נתיב ההמראה. אלא שהוא, יותר מחודשיים אחרי שנבחר להנהיג את הליכוד, מתקשה עדיין להתרומם.
אם מאמצים את תיזת הקלפים של סילבן, אפשר לראות בעיסוק הגובר בפרשיות אולמרט אס שלישי שהעלה נתניהו בחכתו, אבל גם באס הזה אין כדי לשנות את התמונה.
כנראה שלא בכדי נותרו השבוע מקורביו של אהוד אולמרט שלווים כשברקע החלו לעלות סימני השאלה הכבדים סביב מכירת הבית שלו לאיל ההון דניאל אברהמ'ס. "את הציבור זה פשוט לא מעניין", אמרו באדישות המקורבים. לראייה, הזכירו את השימוש המאסיווי שעשתה מפלגת העבודה במערכת הבחירות הקודמת: פרשיות השחיתות של אריאל שרון. "ראש המשפחה" הם כינו אותו בתשדירי התעמולה, וברקע השמיעו את הנעימה המפורסמת מ"הסנדק". הציבור, שלא מאד התרשם מכל הפרשיות העניש דווקא את מפלגת העבודה, והעניק לשרון ניצחון ענק. יועצי התדמית מכנים את התופעה הזו OVER KILL. עיסוק מופרז בחולשת היריב מרגע מסוים בפוגע בך, ולא ביריב.
עובדה מוגמרת
כל זה מחזיר אותנו לשאלת מיליון הדולר של בחירות 2006. האם יש משהו שעוד יכול לשנות את התמונה ולמנוע מאהוד אולמרט להרכיב את הממשלה הבאה? ובכן התשובה היא לא. לפחות לא כפי שזה נראה כעת.
הנה לכם מכנה משותף שמאחד גם את אנשי קדימה וגם את בכירי המטות בליכוד ובעבודה: כולם מתייחסים לניצחון של קדימה בבחירות כאל עובדה מוגמרת. "רק ערבי רע מאד עם הרבה חומר נפץ יוכל לשנות לשנות את התמונה. וגם זה לא בטוח..." העריך השבוע בכיר בקדימה.
במפלגת העבודה כבר לא באמת חושבים על ניצחון. השאיפה האופטימלית כרגע היא לעשרים וארבעה מנדטים. זו המטרה האמיתית. עמיר פרץ כבר יודע היטב שבניגוד להצהרות של יועצו רוני רימון, הוא לא יעבור להתגורר בבית המאובטח ברחוב בלפור בירושלים. לפחות לא השנה.
אפילו בליכוד יש כבר מי שמשלים עם המציאות העגומה. יועציו של נתניהו כבר מתחילים, בין כינוס אחד למשנהו, לחשוב על היום שאחרי. מה יעשו לאחר שמערכת הבחירות תסתיים. "האמת היא שאני עוד לא יודע מה יהיה איתי אחרי הבחירות", אמר השבוע אחד מאנשי לשכתו של יושב ראש הליכוד. הוא אפילו לא העלה את האפשרות שהיית מצפה לשמוע מיועץ של מועמד לראשות ממשלה, משהו כמו: "ביום שאחרי אהיה עם נתניהו בלשכת רה"מ".
גם ביבי עצמו מתהלך בימים הללו נטול אשליות. הוא באמת לא מבין מדוע המצביעים לא משתכנעים. מדוע הציבור בארץ לא מבין עד כמה חמורות הסכנות שניצבות כעת בפניו: "היהודים אף פעם לא ידעו לצפות סכנות", הוא אומר. נתניהו, בניגוד לפוליטיקאים אחרים, מאמין בסקרים בכל מאודו. הוא מוכן להתווכח עם כולם, לא עם הסקרים. "אם אהיה ראש ממשלה", אמר השבוע באחד האירועים הפומביים שנטל בהם חלק. "זה לא ביבי של 96", העיר אדם שהאזין לו. "במערכת הבחירות ההיא הוא אמר 'כשאהיה ראש ממשלה', עכשיו זה כבר 'אם אהיה...'".
במחנה
מתי, אם כך, נדע שהליכוד והעבודה הרימו ידיים? זה יקרה ברגע שייפסק הקמפיין נגד אולמרט, וייחל המאבק הפנים מחנאי. העבודה תתקוף את מרצ, והליכוד יפנה את התחמושת לעבר האיחוד הלאומי ואיווט ליברמן.
בעיתוני המתנחלים כבר הופיעו בסוף השבוע שעבר מודעות של הליכוד נגד רשימת הימין המאוחדת של האיחוד הלאומי והמפד"ל: "זה סתם סידור עבודה" נכתב שם. ובכירים בליכוד, בשיחות עם עתונאים, תוקפים כעת בחריפות בעיקר את ליברמן "שלא עשה דבר בשנים האחרונות עבור המחנה הלאומי".
בקדימה בינתיים ממשיכים להמתין בסבלנות ליום הבוחר. בשבועיים האחרונים הם מתמודדים עם סקרים שמצביעים על שחיקה במעמד המפלגה ובפופולאריות של אהוד אולמרט. גם התקשורת, ברובה (בניגוד לטענה הרווחת) הפסיקה מזמן ללטף את המפלגה החדשה.
אחד מבכירי מטה ההסברה של קדימה העריך השבוע כי בקצב הנוכחי תגיע המפלגה ל-37 מנדטים בבחירות. זה הרבה פחות מ-45 המנדטים שהעניקו להם עד לאחרונה חלק מהסקרים. זה מספיק כדי להבטיח שאהוד אולמרט יעשה בעוד חודש את הדרך הקצרצרה ממשרד התמ"ת, ללשכת רה"מ.