"שלוש שנות מאסר להיסטוריון מכחיש השואה דייויד אירווינג", הייתה הכותרת שהציתה בי את נושא הטור הפעם. מעניין בהתכחשות למה נואשם אנחנו, עם ישראל, על ידי העתיד שיביט בנו דרך מראת ההיסטוריה.
הכחש, לימדה אותי מורתי הדגולה אירית, הוא בבסיס ההתהוות של כל חוסר איזון, קרי מחלה. למעשה, בית הגידול של כל בעיה ותקלה מצטיין בסביבה מתכחשת, וככל שהכחש גדול יותר כך גם גודלה של הבעיה.
קחו למשל אנורקסיה - מצב לא מאוזן שבו אדם מתכחש לצורך הקיומי שלו למזון ומרעיב את עצמו. ללא טיפול מתאים, מחלה זו יכולה להסתיים במוות. אדם הלוקה באנורקסיה מביט על עצמו בראי ורואה את בבואתו שמנה וענקית גם אם מאזני השקילה מראים אמת אובייקטיבית של 38 ק"ג. קול ההגיון אינו נשמע, משום שהוא טובע בביצת הכחש העצמי של האדם הרואה את בבואתו "השמנה" במראה, ואף אחד לא ישכנע אותו אחרת. אנורקט מנותק מיצר ההישרדות הטבעי, ומנתק עצמו ממקורות ההזנה להם הוא זקוק לעצם קיומו.
לפעמים נדמה לי שעם ישראל לוקה באנורקסיה קשה. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שאנחנו מצטיירים בעיני עצמנו כמתקדמים, נאורים, חזקים ובעיקר שמנים ושבעים. איך זה שאנחנו באופן סיסטמטי מנתקים ודוחים מעלינו כל דבר שיכול להזין אותנו כך שנגדל, נצמח ונתפתח להיות עם עצמאי יוצר ומתקדם שחי ברווחה ואולי גם שלום? איך זה שכמו חולה אנורקסיה אנחנו מתכחשים לעובדה שעצם קיומנו בסכנה?
בסכנה! ולא מהאויב החיצוני, שמאיים בכל הזמדנות על קיומנו, אלא בסכנה מעצמנו. אנחנו פוגעים בעצמנו השכם והערב בשיטתיות בכל תחום ותחום בחיינו. כולם מתלוננים כמה הכל הפך קשה, אבל איבדנו חשק ורצון לנסות לשנות. אנחנו מתעללים בעצמנו כחברה, ומקבלים בשלוות נפש וסתגלנות חולנית את המציאות שבה בני נוער נדקרים בעת בילוי במועדון, או את העובדה שיש בישראל סחר בנשים. גם חשיפת פרשת ההתעללות בחוסים ב"איתנים" או העובדה שאחד מכל חמישה קשישים מותקף פיסית עוברות מהצד, ולא ממש חודרות פנימה למחלק המוסר הפנימי של כל אחד מאתנו. בכל מקרה, לא באופן עמוק מספיק בכדי לעצור את הלו"ז האפרורי שלנו, ולזעוק בקולי קולות די!!!
שני עמים במדינה אחת
מה זה הגיהנום הזה? מה זה הרוע הזה שהשתלט בכל פינה? ההורים שביניכם יודעים כמה מפחיד היום לשלוח את הילד שלכם למסגרת החיצונית. ותודו שהמחשבה מה אם איזו מטפלת או מורה יתעלל בו עלתה בראשכם, לפני שביטלתם אותה בכחש הידוע "לי זה לא יקרה". אז זהו, כשזה קורה לאחד זה קורה לכולנו. פעם היינו מאוחדים בדרך הנאורות, הקידמה והמוסר, וכשאירוע כזה קרה לאחר, התייחסנו לכך כמו בבשרנו נגעו, הזדעזענו והתלכדנו לסלק את נגע הדפוס ההרסני. כחברה היינו מחויבים לשינוי ושיפור חיינו על פי אמות מידה של מוסר וערכים.
איבדנו את הדרך כשנחלקנו לשתי קבוצות קוטביות במהותן. אנחנו מזמן לא מתנהלים כעם אחד. יש בעם את אלה שאין להם אלוהים ואלה שיש להם אלוהים. אני לא מדבר על דת, הרי כולכם מכירים משפטים בסגנון "ההוא אין לו אלוהים, איך סידר לעצמו קומבינה ודפק את מה-שמו". נוכלות היא דרך לעבוד את עגל הזהב, ואלה שאין להם אלוהים עובדים אותו היטב, מקמבנים, מסדרים, מסתדרים בעזרת כל כלי השחיתות שבנמצא; הם מבטלים את חופש הדיבור, ומשתמשים בכל טריק אפשרי כדי לרכז בידיהם כוח. לעומתם קיימים בעם אנשים נפלאים, אלה שיש להם אלוהים, אלה שחיים ביושר, ולא מנסים להרוויח משהו על חשבון האחר; אלה שחשוב להם לחיות בסביבה בעלת רמת מוסר גבוהה ולא כזו של רפובליקת בננות; כאלה שאיכפת להם מהעובדה שיש עלייה דרמטית במספר בני הנוער שמתאבדים. כאלה שרוצים להגשים עתיד בריא לילדינו.
הקיטוב בתוך החברה הישראלית כיום כבר אינו אותו ויכוח בין שמאל וימין, אשכנזים וספרדים, חילונים ודתיים, עניים ועשירים. כל המחנות הללו הולכים ומיטשטשים אל תוך הבדל מהותי אחד. בבחירות הללו אנחנו בוחרים בין עתיד שאין בו אלוהים: רפובליקת בננות שבה האזרח הקטן מממן שלטון מושחת ולא ידידותי למשתמש; לבין עתיד שיש בו אלוהים: מדינה מודרנית, מתקדמת, שפועלת עבור האזרח, ושמשתמשת בכספי המסים לא למען עצמה אלא למען רווחתנו האמיתית.
על כן, חשוב שאלה שיש להם אלוהים יתנו את הכוח לאדם האחד שרוצה ומסוגל לעשות סוף-סוף סדר בשחיתות, ולהעמיד את מדינת ישראל במקום הראוי לה בקהילה העולמית. תזכרו שאפילו לגויים יש כבוד לאלוהים ושם אפילו נשיא ארצות הברית מכיר בקיומו.