זוכה פרס הגונקור מקבל גם פדיקור?

ספר אחד ויחיד השבוע תחת קטגוריית ספרות מקור, "מתחת לקו העונג", מאת חגי דגן, בהוצאת חרגול, ובתוכו שלל גיבורים אורבניים (כולל אחד בשם גרשון), המתמכרים לתבוסה, לשקיעה ולניכור שהעיר ללא הפסקה הזו דורשת מהם, ובדרך מספיקים לחשוף מופרעויות ותשוקות בלתי-נשלטות. "אולי הרומן הכי מצחיק שנכתב אי-פעם בעברית", נכתב על העטיפה האחורית, ולפי מה שצויין בקדימון, סליחה בכתבת העיתון, מובטחות גסויות.

ידיעות אחרונות ודורי מנור (כמתרגם) משלבים ידיים למען "אני הולך מפה", זוכה פרס הגונקור לשנת 99', מאת הצרפתי ז'אן אשנוז, ספר שמתחקה אחר מסעו של בעל גלריה פריזאי לקוטב הצפוני בחיפוש אחר חפצי אמנות אסקימוסיים אבודים, שמוביל אותו אל תוכה של תוכנית-על מניפולטיבית שבה אינו יותר מחייל קטן.

גם ייבגני זמיאטין המהולל עובר מבבל ("אנחנו") לכרמל, שמוציאה את אסופת הסיפורים "סיפור על הדבר החשוב ביותר ועוד סיפורים". את הספר פותח מכתב ששלח הכותב לחבר סטאלין ב-1931, בבקשה לקבלת אישור לעזיבתה של רוסיה לאחר שקץ בצנזורה הבולשביקית (בולקאגוב זכה לטלפון מיוזף באותו נושא), אישור שלבסוף ניתן ושלח את האנטי-אוטופיסט לחיות ולמות בפאריז.

זמורה ביתן ממשיכים לרכוב על הגל של זוכי פרס נובל והפעם עם גלשנו של האוסטרלי פטריק וייט. "עין הסערה" הוא רומן המתנהל סביב מיטת גסיסתה של אליזבת האנטר בסידני, כשהיא מתנדנדת בין עירות הזויה לשינה טרופה ומוקפת באנשי ביתה ואורחים מפתיעים.

הוצאת כנרת מארחת בארץ את ג'יין שפירו - עיתונאית אמריקאית שראתה את שמה על כל העיתונים וכתבי העת הגדולים - עם הסיפור "הבעל המסוכן", על זוג שנפגש במסיבת חג-ההודיה במנהטן ומפתח מערכת יחסים שבמהלכה מתגלות כמה תכונות מחשידות מאוד באופיו של האדון.

בעם עובד שולחים אותנו לשנחאי של תחילת המאה. "כסא הקשירה" מאת קתרין הריסון משרטט מערכת יחסים הנרקמת בין ילדה מערבית ואישה מקומית על רקע השעטנז התרבותי-חברתי שאפיין את העיר דאז. ואם בעם עובד עסקינן, כדאי לשים לב ל"שאלת ברונו" מאת הסופר הבוסני אלכסנדר המין, קובץ סיפורים המופיעים בסדרת "פרוזה אחרת" שנכתבו לאחר שזה גלה לארה"ב.

בשטח העיון נכונה השבוע הפתעה מרעישה. קאמבק השנה מוענק זה עתה למשה "ההולך בשדות" שמיר, שישב והחיה בפרוטרוט את סיפור חייו של הטרוריסט הרגיש אברהם שטרן ברומן הביוגרפי "יאיר", היוצא בתמיכתה המסורה של הוצאת זמורה ביתן. ואם חשבתם שזהו סופה של פינת הנוסטלגיה הציונית או סיום תפקידה של זמורה ביתן, טעות בידכם. "רותי שלי" הוא לקט נרחב של מכתבי אהבה מרטיטי לב ומדמיעי עיניים שנשלחו ממשה דיין, המעביר את זמנו בכלא עכו, לנערתו בחופשי.