קרן גלר

איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?

אני לא שומעת מוזיקה במהלך העבודה, אני צריכה ריכוז מוחלט, בעיקר בשלב העריכה. אני יושבת המון שעות על חומר הגלם ומאזינה לו שוב ושוב; מתוכו יוצאים דברים חדשים.

הסאונד בעבודות שלי ערוך באופן מסונכרן ומושך את תשומת הלב של הצופה בכל פעם לסרט אחר, מה שיוצר עומס ותחושת החמצה, משום שאי אפשר לקלוט הכל בו זמנית. הסרטים, ופס הקול איתם, זזים במקביל ותמיד מפסידים משהו.

זה תהליך אובססיבי שדורש דיוק מרבי בין פריים לפריים, ומגיע רגע שבו אני לא מסוגלת לשמוע יותר את העבודה ואת המשפחה שלי, אותה בדרך כלל אני מצלמת. באופן כללי, אם אני מתאהבת בקטע מוזיקלי אני יכולה לשמוע אותו רצוף שוב ושוב עד שאי אפשר יותר.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

היום אני יותר מודעת לכך שהרבה דברים בעצם מזינים אותי, אין מדיום אחד - אלא כל מה שעובר לידי באותו רגע. בעולם כל כך מהיר, של זיפזופ בטלוויזיה, בשניות מחלחלים לתוכי עשרות דימויים וקשה לי להבין ממה בדיוק אני מושפעת. אני אוהבת מאוד סרטים, בארץ השפיעו עלי היומנים של דוד פרלוב, וסרטים של אבי מוגרבי ועמית גורן.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני אוהבת את הרחוב שאני גרה בו, ארולוזורוב. הייתי מעדיפה אומנם שהבתים יישארו קטנים עם גינות צנועות ולא יהפכו לווילות ענק שבונים מכל עבר.

אני מלמדת במדרשה לאומנות בבית ברל שיעור שנקרא "אמנות וחברה", בו הסטודנטים מתכננים ומבצעים פרויקטים של אמנות בקהילה. דרך העבודה על השיעור אני נחשפת להמון דברים שמתרחשים במרחק עשר דקות מהבית שלי ובחיי היומיום אני לא נותנת עליהם מספיק את הדעת; עבודה עם ילדי מהגרים ושכונות עוני, נגמלים מסמים, נשים אנאלפביתיות.

ההכרה הזו קשה לי, כי יש בי משהו שתמיד מייפה את המציאות, גם העבודות שלי עוסקות בזה, באידיאליזציה. גם עברתי סדנא בנושא אמנות ציבורית של האמנית אן בריי, במסגרת הלימודים בבצלאל ת"א. בריי הצליחה לשנות את נקודת ההשקפה שלי על המרחב והזמן בו אני חיה.

למי היית מכניסה מכות?

בעיקר לעצמי, אני בלתי נסבלת לפעמים. רוב הסיכויים שגם למשפחה שלי נמאס ממני ומהמצלמה, כך שבטח לא היו מתנגדים לתת לי איזה בוקס. זאת הזדמנות טובה להגיד להם תודה ושאני מעריכה מאוד את כל הסבלנות שהם מפגינים כלפי.

מה ההתמכרות שלך?

לבובות, לא נגמלתי מאובייקט מעבר. האמת שעכשיו כשאני חושבת על זה, מאז שילדתי את טל, הבת שלי, התגברתי על ההתמכרות לבובות. עכשיו אני מכורה אליה.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

את אהובי פרננדו, שהוא הכי מדהים ומפרגן, ולצערי לא יוצא לי מספיק להזמין אותו לבילוי רגוע.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

הלוואי וסבתא שלי היתה רואה את התערוכה הזו. חלק ניכר מהאדם שאני היום נוצר בזכותה והיא ממש חסרה לי. העבודה הראשונה שעשיתי בווידאו התחילה בה, כשהייתי סטודנטית במדרשה.

היא ישבה על כיסא גלגלים, חולת פרקינסון בביתה, שעות מול הטלוויזיה. יום אחד השארתי מצלמה עובדת מולה לשלוש שעות והלכתי. אחר כך, כשעבדתי על החומר, גיליתי איך הצבעים השתנו לה על הפנים לפי קצב הסאונד של ה-CNN, שדיווח על אסונות בעולם בין הפרסומות. היא הייתה הציר המרכזי והקבוע של העבודה וסביבה קרו כל ההתרחשויות האחרות.

דרך הפעולה הזאת הבנתי איך המציאות שונה מהמציאות המצולמת, ומאז אני חוקרת את המשפחה שלי ומשתדלת להתייחס בשלבי העריכה אל חומר הגלם כאל המקור והמציאות היחידה. זאת עבודה של התבוננות מעבר לנראות, העין האנושית שלי מתחלפת בעין אופטית. אין רגע מכריע, לכל הצילומים יחס שווה והמחקר שלי מתחיל מהחומר המצולם. הלוואי וסבתא שלי גם הייתה רואה את טל, הנינה שלה.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

הפחד שלי ממוצרי חשמל מסתכם בשואב אבק. כששאבו לי את החדר כשהייתי קטנה פחדתי שהשואב ישאב הכל, את כל הבובות והמשחקים והריהוט, ואולי גם אותי.

יש אנשים שחומרי הגלם שלהם הם עיתונים, סרטים, חדשות, קנבס ומכחול. במקרה של קרן גלר (30), חומרי הגלם הם בני המשפחה שלה המתועדים בעבודותיה. "אני מנסה לדבר, דרך הרגעים האוטוביוגרפיים האישיים שלי, על רגעים אינטימיים שמשותפים בו זמנית לכל", היא אומרת, "לשקף, לייצג ולבקר בדרך מאוד עדינה ומוסווית את המקום בו אני חיה, את החברה הישראלית העכשווית, את התא המשפחתי ואת הדרך בה מציינים אירועים וחוגגים אותם".

את הקרנת הווידאו הראשונה שלה ערכה בערב וידאו ארט שנערך בסינמטק, ומאז לא עזבה את חדר העריכה. מלבד עבודתה כמרצה במדרשה, היא בוגרת תואר שני של בצלאל, מקבלת מלגות סדרתית ומשתתפת פעילה בתערוכות וידאו בארץ ובעולם. בימים אלה היא עסוקה בבניית מיצב הווידאו שלה במוזיאון חיפה, במסגרת התערוכה "רגשות מעורבים" באצירתה של תמי כץ-פרימן, שתיפתח ב-18.2.

התערוכה היא ראשונה בסדרת תערוכות שתאצור כץ-פרימן, האוצרת החדשה של המוזיאון, והיא תעסוק במקומו של הרגש וייצוגו בעולם האמנות בעשורים האחרונים. מלבד גלר, התכנסו למשימה הנכבדת הזו 29 אמנים מקומיים נוספים, ביניהם אלי פטל, נלי אגסי, דורון סולומונס, גיא בן-נר ועוד.

גלר תציג במוזיאון שתי עבודות: "נשיקות" (2005) ו"מועדים לשמחה 2" (2006). שתי העבודות והצבתן הוכנו במיוחד לפינה שלהן, בחלל הכניסה למוזיאון. ב"נשיקות" מתנשקים בני משפחתה של גלר במשך שלוש דקות, כפי שתועדו במשך סוף שבוע אחד. "מועדים לשמחה" היא עבודת המשך לפרויקט הגמר של לימודי התואר השני.

"תמי כץ-פרימן הזמינה אותי להשתתף, ועבדנו יחד על העבודה", היא מספרת, "גם כאן, התייחסתי אל העבודה הקודמת כאל חומר גלם. ערכתי אותה מחדש, הוצאתי שוטים ספציפיים שהתאימו לי והוספתי חדשים. 14 סצנות ירוצו בלופ במקביל. כולן מתרחשות באותו סט, בחצר בית ההורים בחולון. המראה של המקום והצבעוניות החזקה מסייעים לחזק את התחושה ההזויה והלא מציאותית של הסרטים. בסרטים רואים כמה רגעים נבחרים של פעולות הקשורות לחגיגה, ואלה מתעצמות כשהיחס של העבודה והמבט שווה לכולן".

גלר מציינת שבעבודות אלה לא ברור האם הסצנות מבוימות או תיעודיות, האם האירועים התרחשו כך במציאות או שעברו טיפול והתערבות חיצונית. "הגבול מטשטש ולא ברור מהו מה, עד כמה ההתערבות שלי נוכחת בצילומים. הצילום מדלג בין גובה העיניים, הוא עובר מתוך האירוע עצמו, להשקפה חיצונית, מלמעלה. דרך העיסוק במבט, והשימוש בו באותן מניפולציות שבה המדיה שמכתיבה אותו, נשברות תמיד סכמות ידועות".

קרן גלר, רגשות מעורבים, מוזיאון חיפה, 18,2. התערוכה תוצג עד אמצע מאי