גירוש השדים של גוראן

בפעם הראשונה שגוראן איבניסביץ' עלה לשחק בגמר ווימבלדון, הוא היה תופעת טבע בן 20. הימים ימי בום-בום בקר והגמרים הקלאסיים בינו לבין סטפן אדברג. שתיים מהגדולות באגדות ווימבלדון חילקו ביניהן חמישה תארים בשש שנים. ברקע לא נראה שום דבר שיטריד את שני הדינוזאורים הלבנים. איזה פאט קאש מקרי, מייקל שטיך מזדמן, אבל לא יותר מזה.

אבל מתחת לפני השטח חיממה מנועים, בשקט-בשקט, קבוצת טניסאים צעירה שהייתה עתידה לשנות את פני הענף לעד. "פיסטול" פיט סמפראס, המפציץ קר הרוח שזכה בפלאשינג מדו בגיל 19 ולא טרח לחייך, ג'ים "ג'ינג'י" קורייר, רובוט עם רגשות שהיה לאמריקאי הראשון אי פעם ששלט על חימר וזכה פעמיים ברולאן גארוס, מייקל צ'אנג, האח הקטן והמיומן של כולם, שחיפה על נחיתות גופנית ברוח קרב מופלאה, אנדרה "דה ג'איינט", אגאסי, אולי הכשרון הגדול מכולם, מכונת טניס משוכללת עם מנגון הרס עצמי לחוץ על ON בכל טורניר חשוב. הרביעיה הזאת חילקה בינה לבין עצמה כמעט את כל תארי הגראנד סלאם בשבע השנים הראשונות של שנות התשעים.

שווה להם בכשרון רק אחד - גוראן איבניסביץ', ילד הפלא הקרואטי בעל סרב הלייזר ומנגנון התאבדותי מפואר משלו. ביולי של 1992 כאשר נפגשו אנדרה אגאסי וגוראן איבניסביץ' בגמר ווימבלדון הראשון של שניהם, איש לא ידע לומר כי הארוע הזה יהיה אחד הסמלים הגדולים של עידן הטניס הפוסט מודרני. אירופה האפורה שהוציאה מקרבה רק את מהנדסי החימר הספרדים והמפציצים הגרמנים והשבדים מציגה - במרכז הבמה ההיסטורית של ווימבלדון, את התשובה שלה לכנופייה האמריקאית. נס הטניס הקרואטי מול הגאון האמריקאי המופרע, נפגשים כדי לחרוט על חגורת ההיסטוריה את תחילתה של תקופה.

גוראן הפסיד בחמש מערכות. אגאסי לא ניצח. אחרי שני הפסדים מפוארים בצרפת, הוא היה בדרכו לשברון לב טיפוסי נוסף, אבל למזלו פגש בשחקן שאישיותו שבירה אפילו יותר משלו. איבניסיביץ' היה השור הזועם שכולם פחדו לפגוש לאורך כל הטורנירים. חוץ מאשר בגמר. אגאסי, יותר מסמפראס, סימן את הטניס האמריקאי, המודע לעצמו, ל"נייקי", למצלמות הטלוויזיה, למדורי הרכילות, לתחילתה של הגסיסה הבלתי נמנעת.

במהלך השנים הבאות הפך פיט סמפראס את ווימבלדון לחצר המגרשים הפרטית שלו, אגאסי שיחק טניס גאוני כשהחליט שהוא מעוניין בכך, וצ'אנג וקורייר כתשו את כולם. הטניס היה צבוע פסים וכוכבים. גוראן המשיך להגיש סרבים של מעל 200 קמ"ש ולהפסיד בטורנירים חשובים, בעיקר בווימבלדון, בעיקר לסמפראס. ועם השנים זה לא נהיה כזה גליק להגיש מעל 200 קמ"ש. גרג רוזדסקי עשה את זה, מרק רוסה עשה את זה, אפילו סמפראס עשה את זה. גוראן נאלץ לשחק עבור הנקודות שלו. להזיע מהקו האחורי מול המאגנוס נורמנים של העולם. ואז בשנה שעברה פשוט נמאס לו. הוא הפסיק כמעט להתאמן, היה מגיע לטורנירים לא מוכן וחטף ראסיות מכל מיני ארגנטינאים בני תשע-עשרה. על ווימבלדון הוא הפסיק אפילו לחלום.

והשנה, לאחר ששבתחילתה כבר הודיע גוראן על פרישה, החליטו הג'נטלמנים הבריטים, שספגו ביקורת על שיטת הדירוג שלהם, לזרוק כמה עצמות לקהל. גוראן הוא שם גדול ותמיד פאן, גם אם הוא עף אחרי שני סיבובים. הוא היה אמור לשחק את תפקיד הליצן, מופע החימום לפני ההצגה של הגדולים. ואז, כמו לוחמים הגדולים באמת, משהו בגאווה הסדוקה שלו אמר "עד כאן". האלים למעלה עזרו לו לחבר את הכל - בפעם הראשונה מאז ומעולם - ואחרי שעבר את התעתוע הפסיכולוגי הגדול מכולם (משחק שלושת הימים וחמש המערכות מול הפייבוריט של אנגליה - טים הנמן) היה ברור לכל שהוא מוכן. כל מי שזכר לו חסד נעורים שחצני, שהביט עליו בחביבות מתנשאת כאשחרי כל נצחון שמח כאילו זכה בגמר, היה צריך להפנים שגוראן איבניסביץ' עלה לגמר ווימבלדון, על אמת.

אגאסאי, המקבילה הקפיטלסיטית שלו, הודח על ידי מכונת הטניס האוסטרלית, פאט ראפטר, ואפילו אנחנו בוואלה! יצאנו בכותרת "הראש אומר ראפטר, אבל הלב, הוא רוצה את גוראן". אולי זו הנטייה שלנו לאהוב את אלילינו רק כשהם קורסים. אולי משהו בקהל צמא הדם המחכה לעוד נפילה בזירה, כדי לנופף בבוהן למטה, "הוא גמור", עורר את גוראן מן המתים. משום שהנצחון של גוראן איבניסביץ' בגמר ווימבלדון לא היה קשור לטניס בכלל. הוא היה קשור לכבוד עצמי, לרוחו של לוחם ושל אדם, למיתיזציה ולדה-מיתיזציה של ספורטאים, ולסטירות שהעולם מתחיל להחטיף בפרצופה של אמריקה והקפיטל.

סמפראס סופר את ימיו לאחור. קורייר פרש לפני שלוש שנים, שרוף לגמרי. ומייקל צ'אנג הוא היום הדרדס הקטן שנלחם בארץ הפוקימונים. אגאסי, כדרכם של גאונים, הוא היחיד שעשוי להפתיע, לרגש באמת. בנאום ההכתרה שלו גוראן לא הודה לספונסרים שהביאוהו עד הלום. הוא הקדיש את הפרס לעוד אחד שבינו לבין ספורט אין שום קשר - דראזן פטרוביץ'. הוא בכלל היה בעסקי אומנות. והחבר הטוב ביותר של גוראן. נשמות מתאחדות אחרי הכל, גם אם דרוש לכך טקס גירוש שדים בן תשע שנים. והתערבות אלוהית אחת קטנה.