המלך כבר לא עירום, המלכה כן

אופס, בבת אחת (אבל בתהליך שלוקח כבר כמעט שנה) התהפכו גורלותיהם של הטניס הנשי ומקבילו הגברי. אם עד לפני שנה פיט סמפראס היה המלך העירום של ספורט שנושל מערכו, הרי שווימבלדון האחרון החזיר לטניס הגברי את הכבוד האבוד שלו, ובתהליך כמעט מקביל איבד הטניס הנשי לא מעט מקסמו.

למה? בגלל השריפה. הדבר הטוב ביותר שקרה לטניס הנשי הוא הקאמבק של ג'ניפר קפריאטי, קאמבק שהיווה אנטיתזה לקפריאטי הצעירה בעצמה ולתהליך שקורה בענף כולו: טניסאיות קטינות שמגיעות לענף תחת אילוץ הורי ונשרפות בגילאים שבהם אמורה הקריירה שלהם לפרוח. מישהו שמע באחרונה על מרי פירס? מה קורה לתארי הגראנד סלאם של מרטינה הינגיס? ואיך זה שהאחיות וויליאמס כבר ממלמלות מתחת לשפם המרוט שלהן על פרישה אפשרית והתעסקות בנושאים אחרים? למה אכפת ללינדזי דאבנפורט יותר מממערכת היחסים שלה עם החבר החדש מאשר עוד נצחון?

התשובה לכל השאלות הללו טמונה בקאמבק של קפריאטי. כל הנערות הללו עוברות כעת את התהליך שעברה קפריאטי בזמנו (אם כי בצורה יותר מבוקרת): הן קמות יום אחד לתוך ילדות אבודה, לחיפוש אחר חום שההורים והמשטח לא יכולים להעניק להן, הן רוצות הכרה מחוץ לקווים. עוד מעט הן יבינו, כמו קפריאטי, שטניס, גם אחרי נצחון בווימבלדון, הוא רק טניס. חלקן יחזרו למשטח, אחרות ילכו למקום אחר. טניס, עם החשיפה העצומה שלו, עם התחרותיות, עם הנסיעות התכופות, עם אורח החיים התיירותי שלו, הוא לא עניין לילדות.

ואצל הגברים מה? שווה לעקוב בסבב הגברים דווקא אחרי שני האמריקאים שהובילו את הענף בעשור האחרון. זוכרים איך אגאסי התחיל? עם השיער הבלונדיני, עם הפרסומות שזעקו ש-"אימאג' הוא הכל", עם הרומן עם ברברה סטרייסנד והנישואין עם ברוק שילדס. זוכרים את סמפראס? פיט האקדוחן קראו לו. הוא לקח בעלות על ווימבלדון (ועוד שילמו לו עבור כך המון כסף), הוא שבר את שיא הזכיות בגראנד סלאם.

פתאום הגלגל השתנה: אגאסי, אחרי תקופת נפל ארוכה, שזרקה אותו אל מחוץ למאה הטניסאים המדורגים ראשונים, חזר למרכז הבמה, אבל המשיך לחיות בשוליים. הוא מתרכז באימונים וחי בלאס וגאס, עסוק בצדקה ולא מסיים טורניר בפחות מחצי גמר, הוא מאורס לסטפני גראף, אבל היא אפילו לא יושבת במקומות שמוזמנים למשפחות הטניסאים. בגיל 31 אנדרה אגסי נמצא בשיא הקריירה שלו (והוא לא משתמש בתירוצים כמו סרטן השד של אמו ואחותו כפי שסמפראס סחט את הסרטן של מאמנו).

סמפראס, בגיל 30, נראה כבר על סף סיום הקריירה. הילד שרצה רק לקחת אליפויות, נשוי עכשיו לשחקנית מהוליווד, הוא חי בבברלי הילס, הוא אורח קבוע בשורות הראשונות של משחקי הלייקרס.
לא פלא אם כן שאת האליפות לקח דווקא גוראן איבנסביץ' (בשבוע שבו מלאו 83 שנה לרצח יורש העצר האוסטרי ביוגוסלביה - רצח שהוביל למלחמת העולם הראשונה, בשבוע שבו קוקוץ' ודיבאץ' מעבירים באיטליה מחנה כדורסל לילדים מחמש הרפובליקות, ובשבוע שבו הוסגר מילושביץ, איבניסביץ' רק סוגר מעגל). איבניסביץ' נכנס לטורניר כ'ווילד קארד' על סמך הישגיו הקודמים בטורניר- והתגלה כג'וקר (בכל מובן שתסתכלו על המילה הזו: הוא היה מסמר הטורניר ומסיבת העיתונאים הכי מבוקשת עם ציטוטים כגון: "מלפפונים? אני גבר, אני מעדיף למות בן 30 אבל עם המבורגר ביד"). איבניסביץ', כמו אגאסי, היה צריך לרדת הכי עמוק שאפשר כדי להגיע לטופ של עולם הטניס.

ורק מהסיבה הזו היה המשחקון האחרון של המערכה החמישית כל כך מרגש: מתי בפעם האחרונה, אם בכלל התרגשתם בטניס? מסמפראס? עכשו תלחצו על כפתור הריוויינד בזכרון שלכם ותזכרו. תזכרו בעשרות מחזיקי הדגל הקרואטי והזעקות גור-אן, גור-אן; תזכרו בשלוש טעויות הגשה כפולות, שתיים עם מטצ'-פוינט בכיס; תזכרו במחנה של איבניסביץ' שמבקש ממנו להירגע; בבכי שלו מהרגע שהיתה לו נקודת מערכה ראשונה; ביד שמאל הרועדת ("אם הוא לא היה מכניס את הכדור לרשת, המשחק היה נמשך עד עכשיו", הוא אמר לאחר המשחק); בהתמוטטות על הדשא; בדמעות.

כשג'ניפר קפריאטי זכתה באליפות צרפת האחרונה היא הקדישה את התואר לקורינה מוראריו, טניסאית שנאבקת במחלת הלוקמיה. זו היתה מחווה של מישהי שגדולה מהספורט שבו היא משתתפת. איבניסביץ' לקח את הגביע, הודה ברמקול לאוהדים ולמשפחה ("הלב שלי אבא שלי היה מתפוצץ אם לא הייתי מנצח"), הסתכל לשמים והקדיש את הנצחון לחבר טוב שלו - דראז'ן פטרוביץ', שמת בתאונת דרכים לפני שמונה שנים.