"תמיד טוב שיש את מי לשנוא", אמר היועץ לממלא מקום ראש הממשלה. "כנס בהם, אתה תרוויח סימפטיה, הציבור יקלוט, יגידו, 'ואללה הוא ממש כמו אריק, אין הבדל, הוא מיישם את המורשת שלו". אלא שבניגוד לאולמרט, אצל אריק הלב דפק.
עמונה
בעמונה ליבי נשבר. אנשי עמונה, השוטרים, גם הפלסטינים הם אחיי, ואני ניצב בתווך ונפשי מדממת.
כל אותו יום רציתי לנסוע לשם. ראיתי את המראות בטלוויזיה והתמלאתי זעם ועצב גדול. אחר כך התחלתי לפחד. במקום שכוחות הביטחון יפגינו קור רוח, הממשלה ומערכת המשפט, בגבוי ההינתקות מעזה והידיעה שרוב הציבור בישראל מייחל כבר שנים לפינוי המאחזים, נהגה באטימות וכהות שהובילה לפאניקה.
ההיסטוריה המודרנית לימדה אותי לחשוש מצורות של פאשיזם שמגבה אידיאולוגיה, אבל האירועים האחרונים בעמונה נוטעים בי פחד מפני סוג אחר של פאשיזם, פאשיזם נטול אידיאולוגיה שעיקרו שימור הכוח. אני חושש שהכוח שהופעל בעמונה היה כזה, נטול גבוי אידיאולוגי. כוח שמגבה רק כוח ויוצר פאשיזם מסוג חדש, פאשיזם אולמרטי.
אם אין אידיאולוגיה אז מה מדביק את קדימה? כלום. אולי רק הפחד ליפול. לאבד את הכוח. בגלל זה הם אוחזים אחד בשני, כי כשהאחד ייפול כולם ייפלו ויתרסקו ביחד איתו. לכן חברי הבועה שקוראים לעצמם קדימה ממושמעים ועושים את דבר היועץ/מפרסם. המשמעת הזאת, שאין מאחוריה כלום מלבד רצון בשימור הכוח, מבעיתה ומסוכנת.
כשמסתכלים על רצף האירועים האסוני בעמונה, קשה שלא להבחין שהאלימות יכלה אולי להימנע, דווקא לאור הדרך בה בוצעה ההתנתקות מעזה, אותה הוביל שרון, ה"אבא" של המתנחלים שהפך פניו ובגד. בעזה היה ברור לכולנו שליבו איתם אך ראשו פועל נגדם. זה היה ריב ענקים בין אוהבים, מפנים ומפונים. אולמרט אולמרט הוכיח ציניות מופלאה, ללא חמלה, ללא סבלנות, בלי אהבה ובלי מחשבה יתרה לגבי היום שאחרי והותיר עמונה חרבה, וציבור ישראלי חצוי.
"ומה עכשיו"? שאל אולמרט בתוכחה. היועץ לא מצמץ, "אל תיכנס לפאניקה"...
(אגב הפאניקה, היא פאניקת בחירות).
אא