ביתי אל מול קאסם

בחרמון כבר הייתם? ובכרמיה?

בחרמון השלג מכסה כל חלקה טובה ומתאים לגלישה, במיטב העזרים האלפיניים. תורם לכך גם מזג האוויר בסופי השבוע האחרונים: סגרירי, קר, גשום ועננות כבדה ונמוכה. הכל מתאים ומוכן לקלוט את ההמונים - צמאי החורף האירופי - באתר תוצרת הארץ.

ביום שישי האחרון, הופתעו גולשי החרמון שהגיעו מרחבי הארץ, מסדרת רעמים עזים. היה זה ירי תותחים מהר דב, בשיפולי אתר החרמון. מיד ניתנה הוראה והגולשים פונו, מחשש לחייהם.

באותה שעה כמעט שוגר מעזה קאסם משודרג, שלא הטריד את מערכת ההתראה "שחר אדום". גם אם היה מפעיל אותה, זה לא היה משנה. מדוע? הרסיסים התפזרו לכל עבר ופגעו בקראווילה נטולת מתחם מוגן, על יושביה. התוצאה: תינוק בן 7 חודשים ומשפחתו נפצעו באורח קל עד בינוני.

מי היה יודע שקיים קיבוץ בשם זה, לולא הקאסם וסיפורם המרגש של הנפגעים המחלימים בימים אלו מפצעיהם. כמה מאיתנו עוד זוכרים שיש מפונים, על בני ביתם, שאינם יודעים מה יעלה עתידם? היכן יגורו, יעבדו ולאיזה שחר חדש יגדלו את ילדיהם? ומה עם תושבי שדרות ואשקלון החיים בחשש בלתי פוסק מהקאסמים שנוחתים בין לבין ולעיתים בשטחים פתוחים והכל בהפתעה ובהתראה של דקה.

למרכז לא מגיעים קאסמים, תותחי החיזבאללה לא יורים ונגמ"שים של צה"ל וחיילים חמושים, בחגור מלא, לא מסתובבים ברחובות הערים.

בצפון, למשל במטולה, כפר יובל ויתר ישובי קו העימות הרגישים יותר לאיומי מזכ"ל החיזבאללה, חיילים עוצרים אתכם ומתרים את מי שמעיז להתקרב סמוך מידי לגדר הביטחון, זו שהייתה פעם "טובה".

המרחק בק"מ בין הצפון והדרום הוא לא רק עניין של גיאוגרפיה. יש בו הרבה מטענים של כעס, קיפוח ושסעים מסוגים שונים, כמו גם טענות קשות נגד הממסד. לא תמיד שומעים את מי שעומד מאחורי הקול, לא תמיד הדוברים מצליחים לפרוץ את מחסום התקשורת ולהביא את צעקתם אל שולחנם של מקבלי ההחלטות.

ומה הבעיות?

קיומיות ויומיומיות: מחסור במקומות עבודה, למרות הרצון לעבוד ולהרוויח ולקיים בכבוד את המשפחה. קשיים כלכליים, בעיות ביטחון ופערים גדולים מאד בחינוך. מרחק גדול בין המרכז לפריפריה וסיכוי קטן לצאת לחיים אחרים.

גם מי שעובד - מקשים על תנועתו. בצפון, לדוגמא, הפסיקו בסוף החודש שעבר את הטיסות המסודרות והמסובסדות למרכז הארץ וחזרה. חברת ארקיע, שהפעילה את הקו לראש פינה בשנים האחרונות, לא עמדה בנטל הכלכלי הכרוך בהפעלת הקו, שנובע ממיעוט נוסעים ועלויות גבוהות הכרוכות בהפעלתו. למכרז החדש לא ניגשו והקשר האווירי מנותק נכון לעכשיו.

הנוסעים, אנשי עמל, עבודה ומסחר שלמרות שמרכז חייהם בצפון פרנסתם בטבורה של הארץ. הטיסה מאפשרת להם לייתר נסיעה של שעתיים וחצי עד שלוש שעות לכל כיוון. היא מאפשרת להם לא לנוע בכבישים המוגדרים כאדומים ומסוכנים. היא גם מאפשרת להם ללון בביתם בצפון, עם בני המשפחה.

תושבי הצפון, כולל אלו שעובדים במרכז ולנים בצפון, גם יספרו לכם כי הם מסופחים - כמה לילות בחודש (ולעיתים בשבוע) - לכיתות הכוננות בישובי קו העימות. מדוע? אם הם מתגוררים באחד הישובים שצהל הודיע שחייליו לא יאבטחו אותם מסיבות תקציביות, הם חייבים לעשות זאת בעצמם למען ביטחונם וביטחון בני משפחתם ושכניהם.

ובדרום, מתפללים שלא יתעופפו קאסמים, שלא יתעורר מישהו בעזה ויחליט לבדוק את סובלנות השלטון בישראל שלאחר עליית החאמס לשלטון או פגיעה בול במחבל פוטנציאלי.

רק מי שחי שם (לא במרכז הארץ), גדל שם ומנסה לעבור למרכז התוסס והבלתי מוגבל באפשרויותיו, מבין שהשוני והפערים קשים לגישור ותמיד ה"מהגר החדש" יישאר כמי שהוא "משם" ולא "משלנו".

הנושא החברתי בעצם ימים אלו הוא היותר טעון ומדובר בכל הנוגע וקשור למצעי המפלגות השונות. הפריפריה על קשייה ומוגבלויותיה משמשת פלטפורמה מעולה לפוליטיקאים במרוץ אחר הכיסא בבית הנבחרים.

בפריפריה כבר יודעים ומגיבים: נראה את כולם בעוד 50 יום בדיוק.

אבל בפריפריה כמו בפריפריה, ימשיכו במלחמת הקיום היומיומית ולאט לאט גם ישכחו את מה שהבטיחו אלו שבאו לגבות ביום הבוחר את קולם.

וזה לא סיפור אחר. זה אותו סיפור שיביא אותם לאותו מקום גם בבחירות הבאות.

נחיה ונראה.