אם יש משהו שהפולו אפ המיידי ששיגר רחביה ברמן למשחק בעודי חולם על משחק פוטבול אמיתי ולא על מה שראינו בלילה שבין ראשון לשני תרם, מעבר לכך שהיה מדויק וממצה, זו העובדה שהוא חוסך לי את הצורך בקלישאות. המשפטים "פיטסבורג היא אלופה ראויה", "מגיע לה", "למרות השיפוט, סיאטל הפסידה בגלל עצמה" ועוד כהנה וכהנה נכונים מאוד, אבל לא תמצאו אותם במאמר הזה. פשוט כי נמאס להצטדק. ופשוט כי הגיע לנו, אלה שציפו וחיכו וקיוו לסיום מוצלח יותר של העונה, משחק טוב יותר, הרבה יותר ממה שראינו. 55 דקות של אנטי פוטבול נטול ריגוש שנראה יותר כמפגש טרום עונה. חמש דקות של מתח, שנבעו בעיקר משגיאות איומות, הציתו את התקוה וכבו מיד כמו גפרור קצר תוחלת.
אין לי כל כך בעייה עם העובדה שזה היה סופרבול גרוע. היו משחקי סופרבול גרועים בהיסטוריה. היו כאלה שלא הבטיחו יותר מדי וקיימו בענק. הבאסה, שלא לומר העלבון הצורב לחובבי הפוטבול, הייתה שזה היה אולי משחק הפוטבול הגרוע של השנה, לפחות ממה ששידרו לנו פה. אני מנסה להיזכר מתי היה כאן משחק רע יותר. כנראה שזה של דטרויט וקליבלנד, אבל זה היה משחק שממילא אף אחד לא ראה. כשכל כך הרבה עיניים מופנות לאור הזרקורים, אנחנו ראויים למשהו טוב יותר מהגועל נפש שראינו ב"פורד פילד". מזל שהיה שידור כהלכתו, מייד אין יו.אס.איי, ב-METV. גם בזה עוד ניגע.
השטויות של הולמגרן, השריקות על סיאטל
לפעמים אתה מגיע עם ציפיות מסוימות, שמתאפיינות בעיקר בהרגשה שיותר גרוע לא יכול להיות. העובדה שסיאטל המרוחקת, האדישה והפרובינציאלית הגיעה לסופרבול, כמו גם השבועיים המתישים בין הגמרים האזוריים לריקוד הגדול, לא עשתה לנו טוב. אף אחד לא ציפה לגמר גדול.
אבל גם לא למשחק כזה. ראוי להתעכב על משהו ששניים מפרשני המדור אמרו כאן ערב המשחק. דודי כפרי ציין את קבלת ההחלטות של מייק הולמגרן. הוא הדגיש את הבילבול בדאונים ואת הביזאריות שבה יכול הולמגרן להרוג לקבוצה שלו את המשחק. דיאגנוזה מדויקת אחד לאחד. בסיום המחצית הראשונה הולמגרן הוריד את השעון בצורה מביכה ובלתי מוסברת, כדי לסדר לג'וש בראון מצב לשער שדה מ-54 יארד, רחוק מאוד אפילו במגרש סגור. הוא בחר ללכת על ריצה לשון אלכסנדר במקום לנסות את האנדזון או לפחות לקרב את הכדור. ובסיום המשחק המאמן גם התעקש ללכת לאנדזון במקום לשים שלוש נקודות על הלוח וללכת על בעיטת אונסייד. זו אולי לא ההחלטה הטריוויאלית ביותר, אבל ממאמן ברמתו ניתן היה לצפות שיעשה את זה במקום להתעקש להוריד את הפער לשלוש בכוח עם קבוצה מותשת שלא האמינה בעצמה בשלב הזה בלאו הכי.
כשהסתכלתי בעמוד הסטטיסטיקה של אלכסנדר בסיום, נדהמתי. 20 גיחות, 95 יארד, כמעט חמישה יארדים לריצה. מאזן טוב, אפילו מצוין. אבל אלכסנדר לא הורגש. הוא היה נון פקטור במשחק של סיאטל. גם בגלל בחירת המהלכים של הולמגרן וגם בשל העובדה שהוא פשוט לא נראה כמו הרץ החד והמפחיד שזכה ב-MVP. בדקות הבודדות שבהן אלכסנדר היה סביר, האסלבק יכול היה להשתמש יותר במהלכי פליי אקשן ולפתוח מעט יותר את נתיבי האוויר. אבל בגדול, זה היה משחק חלש מאוד של אלכסנדר.
סיאטל הגשימה את כל הציפיות. אמרו שהיא מגיעה ממקום רחוק, שלאף אחד לא אכפת ממנה. שהיא לא רצינית. אנחנו באמת לא צריכים להרחיב ולהסביר למה הכל התברר כנכון.
הטענה השניה כאן במדור, עוד לפני המשחק, הייתה על השיפוט. זאב אברהמי ניבא כי פיטסבורג תנצח בשל טעויות שופטים. העובדה שטעויות שיפוט נכנסות לניתוח של לפני משחק אולי מקוממת, אבל בדיעבד אפשר להודות שהיה לה בסיס מוצק. זו לא הקונספירציה, זו הרמה. השופטים בליגה נראו כמו הליגה העונה - חלשים, לא עומדים בציפיות ומפסידנים. השיפוט בסופרבול היה מתחת לכל ביקורת, פשוט מזעזע. אגב, שגיאה אחת שאף אחד, גם הולמגרן, לא ממש לא התעכב עליה, היא תפיסה חוקית של דארל ג'קסון ברבע הראשון ממסירה ארוכה של האסלבק. אני לא זוכר אם ג'קסון נכנס לאנדזון או היה קרוב אליו (לא ראיתי את השידור החוזר) אבל השופטים פסקו שהיה בחוץ, גם כשלפחות לדעתי שתי הרגליים שלו היו בפנים, מהלך שהיה שווה עירעור. הולמגרן בחר לא לערער. הולמגרן בחר הרבה דברים לא נכונים במשחק הזה, גם השופטים.
שוחטים את הפרות הקדושות
טוב, אז בהתחלה כבר הצהרתי שאני מערטל את הקלישאות וההתנצלויות שמאפיינות טור שמדבר על אלופת סופרבול. לכן מותר לי להגיד שכמעט בא לי להקיא מפסטיבל ג'רום בטיס על בסיס מה שעשה במשחק. בטיס היה רע מאוד. הוא היה נון פקטור, הוא לא עמד בלחץ והוא הזכיר מאוד את המשחקים הרעים של גמרי ה-AFC, שהיה מגיע אליהם ופשוט נעלם. במהלך שאמור היה לקבע סופית את היותו אגדה, אולי בדומה למהלך ההליקופטר של ג'ון אלוויי ב-1997, בטיס עמד שני יארדים מהאנדזון בדאון ראשון. זה כדור שכתוב עליו אוטומטית טאצ'דאון בדרך כלל. הוא כשל בשתי הפעמים ורק בשלישית נכנס (?) בן רות'לסברגר (גם אליך נגיע) לאנדזון. את הריצה המשמעותית של המשחק עשה ווילי פארקר. בטיס גם לא סייע להזיז את השרשראות, מלבד לקראת הסיום כשההגנה של סיאטל היתה מפונצ'רת לגמרי. כשנזכרים בהשמטה שכמעט עלתה לסטילרס בעונה באינדיאנפוליס, מגיעים למסקנה שאולי הגיע לו, אולי הוא ראוי והוא בטח בחור נחמד, אבל הוא סינדרלה צבועה באפור חזק.
אותו דבר לגבי רות'לסברגר. ביג בן הזכיר בדיוק את אותו שחקן שהגיע לפלייאוף של שנה שעברה - חסר ביטחון, מגושם ולוקה בבחירת המהלכים. קבוצה עם פחות פיק ברכיים מזה של הסיהוקס הייתה הורגת את פיטסבורג בחצי הראשון. איבודי הכדור שלו היו שערורייתיים והעובדה שרשם 9 מ-21 עם שני איבודים מדברת בעד עצמה. פיטסבורג הגיעה לגמר בזכות ביג בן, היא לקחה את הסופרבול למרות ביג בן.
מה שמביא אותנו למנצח האמיתי של המשחק, היינס וורד. אין חילוקי דעות לגבי זהות ה-MVP, אבל מה שעושה לו עוול היא העובדה שהוא תמיד מוזכר כ"תופס-חוסם הטוב בליגה". וזה רע, כי וורד הוא אחד השחקנים הנבונים ביותר בכל הפוטבול, עם חשיבה שמחפה בענק על פחות כישרון מהתופסים הנוצצים יותר בליגה. התכונות של וורד מכל עברי הכדור והמנהיגות במגרש הופכות אותו לאחד משלושת התופסים הטובים ביותר ב-NFL. אולי עכשיו הוא יתחיל לקבל, סוף סוף, את ההכרה הראויה לכך, במקום להיחשב כשחקן "יעיל".
ונעבור לפרסומות
METV בהחלט הצילו את המצב. במקום לקבל כל מיני מקצועני טניס שמספרים לנו על גב היד או תזכורת לגולים של סטן קולימור קיבלנו שידור מלא-נפח, שהתמלא על ידי הפרסומות. ברובם, תשדירי השירות היו כמו המשחק, חלולים וריקים מתוכן, אבל קודם כל נחמד היה לקבל אותם, ודבר שני - באדווייזר שמרה, בפעם המי יודע כמה, על אליפות הסופרבול שלה. הפרסומת עם המקרר המסתובב הייתה משובחת ומעליה זו עם הדב. גם זו של פד-אקס עם הניאנדרטלים הייתה מעולה, וראויה לציון פרסומת הבני היל של הרינגטונים. לפחות קצת נחת היתה לנו מהלילה המבוזבז הזה.
