הרב אוחובסקי נתן את האו.קיי?

אחת היוזמות היותר תמוהות של המחלקה הבינלאומית של הד ארצי היא האוסף המשונה “Just the two of us", שכותרת המשנה שלו, "שירים בדרך לחופה", מסגירה את כוונתו. זאת אמורה להיות אסופה רומנטית של 17 שירים נוגעים ללב, שלהבתם בוערת כאש האהבה, אותם אפשר לשמוע בעת תהליך החיזור הקודם לחתונה, בליל הכלולות עצמו ואולי אפילו אפשר לדחוף את הדיסק לדי.ג'יי, שישים משהו יפה לסלואו הראשון של החתן והכלה, אולי איזו בלדה טובה של אריק קלפטון כמו “Wonderful tonight”, ככה בשביל לעשות לדודות טוב על הלב.

לאור האסופה המשונה והמאוד לא הומוגנית שבדיסק לא ברור לאיזה זוג ולאיזו חופה האוסף הזה בדיוק מתאים. האם האנשים הדרמטיים שרוצים לשמוע את התזמורת הפילהרמונית של לונדון בניצוחו של זובין מהטה מבצעת את "קרמינה בוראנה" בחתונתם הם אותם אנשים שמתרגשים לצלילי אר.אי.אם בשידורי גל"ץ בשעות הקטנות של הלילה? האם האנשים שנמסים למשמע קלאסיקות פאתוס נשי שמופיעות בכל פרסומת שנייה כמו “What’s a woman” של ויה קון דיוס או “A natural woman” של אריתה פרנקלין הם אותם אנשים שמתרגשים מנעימה אינסטרומנטלית של הקורז (עם כינורות אמיתיים!) שנשמעת כמו מנגינת הרקע בזמן הקרנת הסרט האווירתי של משלחת מלטה לאירוויזיון לוגמת גינס בפאב מסורתי בדבלין?

האוסף כולל מגוון רב של שירים רגשניים משלל ז'אנרים, החל בבלדת הרוק ב”I’ll stand by you” של הפריטנדרס, דרך הסול הנוסטלגי של פרסי סלדג' ("כשגבר אוהב אשה") ובן אי קינג ("סטנד ביי מי"), ועד הפאתוס הבומבסטי של היוונים המגלומנים - ואנגליס המדושן ויאני המשופם. וזה עוד לפני שהזכרנו סלואים חושניים של רוד סטיוארט לטיפוסים שאוהבים טו מייק סוויט לאב על שטיחי פרווה לבנים לאורו של אח בוער וסנטימנטליות עכשווית נוסח דונה לואיס עם אווירה קלילה ומתוקה של תחבושות היגייניות לבנות הנעורים. לא רק שלא ברור מי צריך את האוסף הזה ואיזה קהל הוא בדיוק משרת, זה גם די מבלבל, כי ככל שידוע לי, לחופה בכלל הולכים עם שרית חדד.