החמאס איננו הבעיה

ניצחון החמאס בבחירות לרשות הטרור הפלסטינית עורר שלל תגובות, כאשר חלק מהן הביעו הפתעה. האם היה מקום להפתעה? בסך הכל המהפך מתבטא בהעברת השלטון מארגון טרור אחד, הארגון לשחרור פלסטין כולה, לארגון טרור אחר, החמאס. מדובר ב-2 ארגוני טרור שהוצגו לציבור בישראל ובעולם באור שונה ומגמתי, תוך טשטוש העובדה העיקרית: מטרת שניהם להשמיד את מדינת ישראל.

מבחינת ישראל מעולם לא היה מקום לאבחנה בין הקיצונים שזוממים להשמידה בשלב אחד, החמאס, לבין ה"מתונים" ששואפים להגיע לאותו היעד ב-2 שלבים: "הקו הירוק" תחילה, והקו הכחול בהמשך. האחרונים זכו לתואר "פרטנר", ומנהיגם אף זכה בפרס נובל לשלום, שמאז איבד מיוקרתו. לזכותם ייאמר, שלא ניסו להסתיר את שאיפותיהם.

החמאס איננו מסוכן יותר. מבחינות מסוימות הוא אפילו עדיף. היחצ"נים הישראליים, ובראשם פרס וביילין, ששיווקו לנו ולעולם את אש"ף "המתון" ואת מנהיגיו (ערפאת המקורי ויורשו, מכחיש השואה) כ"פרגמטיים", יצטרכו להתאמץ כעת יותר כדי להסביר לנו שהשמדת ישראל אינה אלא תהליך שלום, ומי שמתנגד לכך הוא מחרחר מלחמה.

הבעיה לפיכך אינה באויב, אלא במי שמסרב להכיר בו ככזה. אי-ההכרה היא עקבית. גם כאשר פתח ערפאת ב"מלחמת אוסלו" סירבו ישראל הרשמית ותקשורתה המגויסת להכיר בכך. שוב ושוב נצמדה ישראל למונח הערבי אינתיפאדה, כדי לא להשתמש במונח האמיתי, מלחמה. כך נמנעה ישראל במשך שנים מלהכיר באויב כאויב ובמלחמה כבמלחמה. כתוצאה מכך התייחסו לאויב כאל שותף ("פרטנר"), והמשיכו – עד עצם היום הזה – לספק לו תשתיות, כספים, תעסוקה, רובים ועוד.

כך הוסבר לנו שיש לנו מלחמה בטרור, בשעה שהטרור איננו האויב אלא אמצעי בידי האויב להשיג את מטרותיו. כך נשלחו חיילי צה"ל לקרב – סליחה, לעימות בעצימות נמוכה – כאשר ידם האחת קשורה מאחור. כך סוכנו חיי אזרחיה ובלבד שאזרחי האויב לא ייפגעו. כך שילמה ומשלמת ישראל הון עתק לצורך התגוננות (גדר "הביטחון"), ואינה משיתה את המחיר על האויב.

הבעיה, שכאמור איננה באויב, אף החמירה כאשר אי-ההכרה הנ"ל הפך למדיניותו של אריאל שרון. מי שנבחר להיות צ'רצ'יל התגלה כצ'מברלין, בחר פייסנות ובריחה במקום השבת מלחמה, והנהיג העדפה מתקנת לטרוריסטים "הטובים", רשות הטרור הפלסטינית.

התוצאה הבלתי-מפתיעה היתה חיזוק הטרוריסטים "הרעים", אלה שמעשיהם הוכחו כמשתלמים וסיפקו לאויב את מבוקשו, עד לניצחונם השבוע. ההתנתקות היוותה, באופן בלתי מפתיע, רוח גבית לטרור.

ישראל, שהיתה בעבר חוד החנית של המלחמה העולמית בטרור, התגלתה כנמר של נייר, במיוחד כאשר גם בכיר מצביאיה הצטרף לתלם השקרי של טשטוש דמותו ומאווייו של התוקפן ולהצגה הכוזבת של צה"ל ככובש בארצו. מלחכי הפינכה שהצטרפו לעגלתו וירשו אותו מאיימים לדבוק ב"מורשתו". האויב הסיק מכך שאין כלל צורך בהסוואת מאווייו.

ניתן להניח שמהר מאד יתגייס פרס הנצחי למשימה "הלאומית" של גיוס כספים לרשות הטרור הפלסטינית ובלבד שיהיה להם כיצד לשלם את משכורותיהם של "כוחות הביטחון", כלומר של המחבלים במדים. מהר מאד יירתמו המדינות התורמות – לטרור – להמשך תשלומיהן לתחזוקתה של אותה רשות. מהר מאד יבצע אולמרט צעדים בוני אמון, יפשיר את כספיה של רשות הטרור – זו שכאמור עברה משליטתו של ארגון טרור אחד למשנהו - ויסכים להשבתם של מנהיגיה ארצה. מהר מאד ינסה אולמרט לגרש יהודים מבתיהם בארצם, כדי להראות שגם החמאס לא ינתק את ישראל מ"תהליך השלום". מהר מאד ניווכח שלא החמאס הוא הבעיה אלא התפישה הישראלית המאיימת לבצע חד-צדדית את שיטת הסלאמי מבית מדרשם של אויביה.

* הכותב היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005.