צ'או וחצי

לפני יותר משנה החלטתי שמנו צ'או זה האיש שאני רוצה להתחתן איתו. זה היה בסביבות שתיים בלילה, לאחר שזפזוף עצבני הביא אותי לערוץ ספרדי ולסרט דוקומנטרי על צ'או. הבנתי אולי שתי מילים, אבל זה לא גרע כהוא זה מאותה מסקנה לא נמהרת על הרצון להתחתן עם האיש הזה. למה? 1. כי הוא שמח, 2. כי יש לו בגדים מגניבים, 3. כי הוא יודע שפות, 4. כי הוא היה במאנו נגרה. נימוק נוסף, ודי מתבקש לנוכח מוצאו של צ'או – הוא נולד בצרפת להורים ספרדים - הוא זה של המאהב הלטיני, אבל אני כבר מספיק בוגרת בשביל לא להתפתות לסטראוטיפים. מאנו צ'או יסתפק בארבעה נימוקים מנצחים.

גם אם האלבום החדש של צ'או, "…proxima estacion…ESPERANZA", היה לא מוצלח ואפילו גרוע, עדיין הייתי רוצה להתחתן איתו. אבל “אספרנזה” הוא המשך ישיר ל"קלנדיסטינו", האלבום הקודם, שרבים, טובים ומגוונים נשבו בקסמו, ולא רק בגלל הלהיט "בונגו בונג" (שבכלל לא ייצג את אופיו של האלבום). צ'או, שבשנים האחרונות קבע את משכנו בספרד, ממשיך לצאת לגיחות ברחבי העולם ולהרכיב מוזיקה מהרבה מאוד כיוונים והשפעות, בעיקר – אבל לא רק – לאטיניים. התוצאה היא קרנבל תזמורתי שמח ועשיר בצלילים, שאי אפשר לעמוד בפניו. זה לא רק הקטע של למצוא את עצמכם מקפצים לצלילי מוזיקה של כלים אמיתיים ולא מוזיקת מכונות, אלא הרגעים האלה שבהם אתם מוצאים את עצמכם שרים בגרון מלא בספרדית ובכלל לא אכפת לכם ש-90 אחוז מהמילים הן בכלל לא נכונות. זה ממש לא חשוב, יגיד, מן הסתם, צ'או, העיקר שאתם שמחים.

ב"אספרנזה" הופך הגילוי שהיה ב"קלנדסטינו" לשגרה ברוכה – אופטימיות, רב תרבותיות ואהבת אדם מוזיקליות שכבר מרגישים איתן בבית; וכמובן, אותה רפטטיביות מקסימה: אותו קטע מוזיקלי יכול לחזור פעמיים-שלוש באלבום בניואנסים שונים, המוזיקה של "בונגו בונג" שבה ומופיעה גם כאן, ולא פעם אחת. 17 קטעים, בכמה שפות, עם הרבה מאוד כלים ובאווירה עולצת – מאנו צ'או איז אין דה האוס.

"אספרנזה" שב ומאשש את מה שכבר הוכח בעבר גם בימים האנרכיסטיים של מאנו נגרה וגם ב"קלנדסטינו": לו לכולנו היתה הגישה לחיים של צ'או, העולם אולי לא היה מקום טוב יותר לחיות בו, אבל בטוח שהרבה יותר שמח.