אגרוף: ג'ק הנוקם באמריקה הגזענית

סמי דייויס ג'וניור אמר פעם שהוא כנראה האדם הכי דפוק בארה"ב. זאת מכיוון שהוא גם כושי, גם יהודי, גם גמד וגם לא רואה בעין אחת. בני לאונרד הוכיח שהעובדה שאתה יהודי וגמד לא משנה יותר מידי אם אתה מרביץ מספיק חזק, מנגד ג'ק ג'ונסון יכול היה להעיד שגם אם אתה גדול וחזק ואפילו אלוף העולם במשקל כבד, זה לא עזר בימים ההם כל עוד אתה שחור.

בימיו המוקדמים של האגרוף, מתאגרפים שחורים לא הורשו להתאגרף בזירה אחת עם לבנים. ההשתתפות היחידה של שחורים בקרבות לנגד עיני לבנים היתה במה שנקרא "הקרב המלכותי", שכל קשר בינו לבין מלכות הוא מקרי בהחלט. מדובר היה בסוג של האבקות, המשתתפים היו נערים שחורים ששק יוטה אטום כיסה את ראשם והם נאבקים אחד בשני להנאת הלבנים הצופים בהם. המנצח, כמו בפרומואים של ה-WWF הוא האחרון שנשאר לעמוד. משהורשו סוף סוף השחורים להתחרות היה זה בתנאים מגבילים ובלי אפשרות זכייה ממשית.

ג'ק ג'ונסון נולד ב-31 למרץ 1878 להנרי וטיני ג'ונסון, עבדים לשעבר, בגלובסטון, טקסס, בשם ג'ון ארתור ג'ונסון, שלישי מתוך תשעה ילדים. ג'ונסון עזב את בית הספר בכיתה ה' במטרה לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה, אחת מהעבודות השחורות הללו גלגלה אותו לדאלאס, שם עבד בצביעת כרכרות, בעל החנות, אדם בשם וולטר לואיס, שפתח לו את השער לעולם האגרוף.

ג'ונסון החל להשתתף בקרבות ברצינות כשהיה בן 15 והפך למקצוען בסביבות 1897, נוטל חלק בקרבות במועדונים סגורים, חלקם כמובן מסוג "הקרב המלכותי". ג'ונסון נדד מעט בחפשו אמרגן לבן שיוכל לייצגו, ביודעו שרק אחד כזה יוכל באמת לקדם אותו.

1901 היתה לשנת מפנה בקריירה של ג'ונסון. ג'ו קיונסקי, Chrysanthemum Joe (ג'ו החרצית), מתאגרף יהודי שלמרות ששקל כ- 77 ק"ג בשיאו נלחם תמיד בקטגוריה הכבדה ועשה חיים קשים לכל האלופים בקטגוריה בתקופה ההיא על אף שלעולם לא קיבל הזדמנות לקרב על התואר (חוץ מ"ג'נטלמן ג'ים" ג'יימס קורבט, אף אלוף עולם לא ניצח את ג'ו חרצית כולל תיקו מאד מכאיב לאלוף ג'אפריס). קיונסקי נלחם בג'ונסון ב- 25.2.01 מנחית על מי שיהיה מוכר לעולם כ"הענק מגלובסטון" נוקאאוט בסיבוב השלישי, שולח אותו ללחך מעט קנבס. אחרי הקרב נזרקו שני הבחורים לכלא, וזאת מכיוון שעל אף שאגרוף היה הספורט השלישי בפופולאריות שלו בארה"ב באותם ימים (אחרי בייסבול ומרוצי סוסים), עיסוק באגרוף עדיין לא חוקי ברבות ממדינות ארה"ב. השניים ישבו 23 ימים בכלא ושוחררו אחרי שהפקידו ערבות של 1,000 דולר כל אחד, קיוניסקי החל בכלא לאמן את ג'ונסון. אחרי הבילוי בכלא, ג'ונסון עזב את גלובסטון פור גוד.

ג'ונסון, בהדרכת ג'ו חרצית, פיתח סגנון אגרוף חדשני באותם ימים. היה זה אגרוף סבלני בסגנון הגנתי וחמקני תוך ניצול טעויות היריב, סגנון שתואר ע"י עכברושי הזירה של אותם ימים כפחדני. פחדני או לא, היה זה סגנון יעיל שהביא לג'ונסון בסוף 1902 רצף של 27 ניצחונות על מתאגרפים שחורים ולבנים כאחד. ב-3 לפברואר 1903 ג'ונסון זכה בתואר הראשון ולמעשה היחיד שבו היה יכול לזכות באותם ימים, אלוף במשקל כבד של המתאגרפים הצבעוניים (the Colored Heavyweight Championship). מאמציו לזכות באליפות העולם היו לשווא, כשהאלוף ג'יימס ג'יי ג'אפריס, סירב להתמודד מולו. בקרבות שוליים הורשו שחורים להתמודד מול לבנים אבל קרב על אליפות עולם היה דבר מכובד מכדי ששחורים באמריקה ימצאו ראויים להשתתף בו.

ב-1905 החליט האלוף ג'אפריס שנמאס לו מהמכות והוא פורש לחוותו לגדל קצת אספסת. הוא הכריז על קרב בין שני היריבים הראויים היחידים לתואר, ג'ק ג'ונסון לא היה ביניהם, שחור אינו ראוי לתואר אלוף עולם.


3.7.1905 - נערך קרב האליפות בין ג'ק רוט למרווין הארט. כשופט שימש האלוף היוצא ג'אפריס. ב-12 הארט שלח ימנית, רוט רחרח את הקנבס סופית, ג'אפריס הניף את ידו של הארט והכתירו כאלוף. מייד לאחר הקרב הכריז הארט שהוא יפגוש בשמחה כל אדם בעולם לקרב הוגן על התואר ומייד הזדרז להוסיף למי שהדברים לא היו ברורים לו, ההכרזה אינה כוללת בתוכה צבעוניים. ובמילותיו הוא "...this challenge does not apply to colored people".

הארט עמד במילתו והתחרה רק במתאגרפים לבנים והפסיד את התואר ב-3 לפברואר 1906 לבחור לבן מקנדה בשם נוח ברוסאו, אשר התחרה תחת השם טומי בארנס. בארנס מצידו יצא בהכרזה אשר אמרה: "אני אגן על תוארי כאלוף העולם במשקל כבד כנגד כל מי שיבוא באשר הוא. אני מתכוון שחור, מקסיקני, אינדיאני או כל לאום אחר, ללא הבדל דת גזע גודל או צבע. אני מתיימר להיות אלוף העולם, לא הלבנים, הקנדים, האמריקאים או כל דרגה פחותה של אלוף". הכרזות לחוד ומציאות לחוד, בארנס לא סירב רשמית להתמודד נגד ג'ונסון שבשלב זה היה הטוען הלגיטימי ביותר לכתר, הוא פשוט נתן עדיפות לכל החבר'ה הלבנים שהיו בסבב.

הענק מגלובסטון לא וויתר. עוד ב-1905 כשהתמודד נגד אחיו הקטן של האלוף דאז, ג'אפריס משתעשע עם הילד חמישה סיבובים ובחמישי מנגב עימו את הקנבס, הוא פנה לאלוף שישב לצד הזירה ואמר לו "בוא אכסח גם אותך". ג'אפריס התעלם. עם הארט עקב הכרזתו לא היה כל סיכוי להיפגש, אבל הכרזתו של בארנס עוררה תקווה בלב ג'ונסון שהנה באה ההזדמנות, אך כאמור בארנס נתן זכות קדימה לאלה שצבע פניהם חיוור.

ג'ונסון לא וויתר ורדף אחרי בארנס לאורך כל הגלובוס, קורא עליו תיגר בכל הזדמנות. בסופו של דבר, בסידני אוסטרליה, כשבארנס כבר לא יכול היה לחמוק יותר (וגם מכיוון שהוצעו לו 30,000 ירקרקים לכיס + רוב רווחי ההסרטה והצילום) השניים התמודדו ב-26 לדצמבר 1908, כריסטמס, ביום שידוע כחג האגרוף בקולוניות, בקרב על אליפות העולם.

היה זה פייבאק טיים לג'ונסון על כל השנים והתסכול. ג'ונסון שיחק בבארנס במשך 14 סיבובים לועג לו ולאנשי פינתו, חובט בו לקרשים ומקים אותו כדי שהקרב לא יסתיים, בסיבוב ה-14, כשברור היה שבארנס גמור, המצלמות הפסיקו לצלם כדי שהעולם לא יצפה בהכתרתו של אלוף שחור. המשטרה האוסטרלית עצרה את הקרב לפני שחייו של בארנס יקופחו, השופט הכריז על ג'ונסון כמנצח בנוקאאוט טכני ועל כן אלוף עולם בעיני כולם מלבד איגוד האגרוף, שלפתע נזכרו שבעצם ג'אפריס מעולם לא הפסיד את התואר ולכן הוא האלוף הרשמי ולא בארנס.

אמריקה לא ידעה איך לאכול את ג'ונסון. ג'ק ג'ונסון אהב את החיים הטובים. הוא חגג, בילה, שתה והימר ובקיצור התנהג כמו לבן. איפה נראה כדבר שכושי יהמר? האמריקאים לא סלחו לג'ונסון על צבע עורו וציפו ממנו לדבוק לדפוס מסוים של התנהגות. נכון שמר לינקולן שחחרר את העבדים ב-1865, אבל הם עדיין היו כושים ולכן הם צריכים לדעת את מקומם. ג'ק ג'ונסון לא הבין זאת. יום לאחר הקרב יצא הסופר והפובליציסט ג'ק לונדון בקריאה נרגשת מדפי העיתונות לג'אפריס לחזור מפרישתו ולהראות לכושי. שאר עולם העיתונות תמך בו. ג'אפריס ממרומי עגלת האספסת שלו סירב בנימוס, גזעני הזירה הכריזו על המרוץ למציאת התקווה הלבנה הגדולה "the great white hope".

אחרי סדרת כישלונות לבנים גדולים ב-19 לאפריל 1909 נכנע ג'אפריס ללחץ התקשורתי העצום ופרסם הודעה שתוך מספר חודשים הוא יהיה מוכן לחבוט בכושי החוצפן. ג'אפריס של אותם ימים בן 35 ושוקל כ-300 פאונד (משהו כמו 150 קילו) בהחלט יכול היה להיחשב כתקווה לבנה וגדולה.

הקרב נערך באופן סמלי, כמו שהאמריקאים אוהבים ב-4 ביולי 1910. 22 אלף איש, לפי ההערכה, באו לצפות בכושי הענק חוטף מכות מהאלוף שלהם ברינו, נבאדה, במה שכונה (כינוי שעוד יחזור על עצמו בעתיד) "קרב המאה". קצת אחרי צהרי היום (נו טוב כמה סמליות אפשר לסבול) ב-14:30 צעדו המתאגרפים לזירה. ג'נטלמן ג'ים קורבט, אלוף עבר מהולל, בפינתו של ג'אפריס, התנהג בצורה לא כל כך ג'נטלמנית, מטיח בג'ונסון עלבונות במטרה להוציאו מריכוז. ג'ונסון ויתר על הטלת המטבע המסורתית נותן לג'אפריס לבחור את הפינה המועדפת עליו, ג'אפריס בוחר את הפינה הדרום מערבית, במשך הקרב השמש תהייה בעיניים של ג'ונסון. גאפריס מסרב ללחוץ את ידיו של ג'ונסון לפני הקרב או להצטלם איתו.

למשמע הגונג נורה התקווה הלבנה כמו פגז, בונה על טבעם הפחדני של הכושים הטבוע עמוק בגנים הצבעוניים שלהם, רק שאף אחד לא גילה לו שג'ונסון לא שמע על התנהגות כושית טיפוסית. ג'ונסון מגיב בשמאלית נמוכה שעוצרת את ההסתערות של ג'אפריס שמשנה אסטרטגיה ומנסה להיצמד לענק. את הסיבוב השני ג'אפריס פותח בשמאלית, ג'ונסון בולם בקלות, ומשלב אפריקוט ימני לסנטרו של ג'אפריס שראשו עף לאחור. למעלה מחמישים שנה לפני עלי, ג'ונסון מתחיל להקניט את ג'אפריס, ללעוג לו ולהחזיר עלבונות לג'ים קורבט. בסיבוב השלישי ג'אפריס מראה ניצוצות של תקווה לבנה, מכה עוצמתית לגופו של ג'ונסון ואחריה ימנית לרקה מרוקנת את האוויר מראותיו של הענק ופותחת חתך אימונים מעל עינו של האלוף. הקהל צועק "פירסט בלוד", אבל זה יהיה גם הדם האחרון שהם יראו מג'ונסון.

ג'אפריס, מנגד, זה כבר סיפור אחר. ג'ונסון מגביר את הקצב ומסיבוב שישי יש רק אדם אחד בזירה, ג'ק ג'ונסון, מולו רק בובת אימונים מוכה חבוטה ומנופחת שפעם היתה תקווה לבנה. ג'אפריס מחזיק מעמד רק בזכות כוח סבל ועמידות יוצאי דופן. בסיבוב השמיני, אחרי קומבינציה יפהפייה של מכות, שומע הענק את שדר הרדיו ניוטון מדווח שג'ונסון הנחית הוק שמאלי על ג'אפריס, רק הוק שמאלי קורא ג'ונסון מהזירה, הנה הילוך חוזר והוא הולם בג'אפריס (שכרגע נראה יותר כמו תקווה כחולה סגולה) בעוד קומבינציה.

בתחילת הסיבוב ה-15 ג'ונסון, בשילוב מכות אכזרי לבטן שמסתיים בג'אב אימתני לפנים שולח את ג'אפריס החוצה דרך החבלים. דממה בקהל, זאת הפעם הראשונה אי פעם שבה מופל ג'אפריס לקרשים. הוא קם לספירת 9 מתכופף מעבר לחבלים ויורק מספר שיניים החוצה.

ג'ונסון לא מתרשם בעליל וחובט בו שוב, ג'אפריס צולל שוב לבדוק שהקנבס באמת כחול, אנשי הפינה שלו ממהרים פנימה ועוזרים לו לקום. האמרגן טקס ריקרד מנסה לשווא למנוע מהם.

ג'ונסון מסרב להתרגש שוב מכה בג'אפריס התקווה הלבנה חסר התקווה, שנמרח חסר אונים על החבלים התחתונים. בספירת 6 מישהו מפינתו נכנס ועוצר את הקרב. ריקרד מרים את ידו של ג'ונסון לאות ניצחון בעוד זה מנסה ללחוץ את ידו של ג'אפריס אך אנשי הפינה עוצרים בעדו. הקהל היה בהלם. בעקבות תוצאות הקרב החלו מהומות והתקפות נגד שחורים אשר העזו לחגוג את הניצחון או סתם בשל היותם שחורים. מניין ההרוגים עמד על חמישה הרוגים לבנים ואה כן - 19 כושים ועוד מאות פצועים. הקרב נאסר לשידור בגרסה האמריקאית ליומני גבע, שאמריקה לא תראה איך הושפלה האומה.

ג'אפריס, אוי לבושה, מודה שיתכן שגם בשיאו לא היה מצליח לנצח את ג'ונסון. העיתונות קידמה את האלוף החדש בסדרת כותרות וקריקטורות גזעניות ביותר, כינויים כמו האלוף סמבו ובדיחות על הדיאטה של ג'ונסון (גרעיני אבטיח) הוזכרו בכל הזדמנות, כפי שיגדיר זאת היטב הביוגרף שלו, ג'ק ג'ונסון יהפוך לשחור הכי מפורסם בשלושים שנה הבאות וגם הכי מושמץ.

סוגיית ג'ק ג'ונסון לא שככה. בעולם של היום אדם עם האישיות והאינטליגנציה של ג'ונסון היה זוכה להדליק לפיד באולימפיאדה או לפחות להנחות תוכנית ריאליטי. אבל לא, באמריקה של אז זכה ג'ונסון בכתב אישום. הממסד לא הצליח לנצח אותו בזירה, אין בעיה נתפור לו תיק פלילי ונראה איך יחטוף. ניסיונות ההפללה נגד ג'ק החלו מימי תחילת החוק הפלילי(ה- men act) ב-1910. ב-1912 ההליכים הבשילו כדי כתב אישום, ממנו חמק ג'ק. אבל כשמחפשים מוצאים ולא שג'ק ג'ונסון הקשה עליהם במיוחד.

לג'ונסון היתה חברה לבנה, יצאנית במקצועה, והוא שלח לה כרטיס נסיעה מפיטסבורג, פנסילבניה לשיקגו, אילינוי. ג'ונסון הואשם בעבירה על החוק האוסר שינוע של יצאניות ממדינה למדינה. ג'ונסון תפס ת'רגליים ועלה על הסירה הראשונה החוצה מארה"ב ב- 24.7.1914 יום אחרי הרשאתו כדי לא להיכלא.

את שאר הקרבות שלו הוא ערך מחוץ לגבולות ארה"ב. ב-5 לאפריל 1915 בחום האדיר של הבאנה קובה, יוכרע ג'ונסון בן ה-37 בסיבוב ה-26 בנוקאאוט ע"י ג'ס ווילארד (וזה בתורו, גם כן בגיל 37 יוכרע ע"י דמפסי). ג'ונסון יערוך מספר קרבות במקסיקו ובמקומות אחרים בדרום אמריקה עד שיחזור ויסגיר את עצמו לשלטונות 20.7.20 בארה"ב וירצה עונש מאסר של שנה.

הוצעו מספר הצעות לתת לו חנינה נשיאותית, אך אף אחת מהן לא הוגשה באמת. אחת האגדות מספרת שג'ונסון אמור היה לשוט על הטיטאניק אך מכיוון שהיה שחור, לא הסכימו למכור לו כרטיס. אחרי שהשתחרר מהכלא פתח מועדון בהארלם מה שיהפוך מאוחר יותר למועדון הכותנה המפורסם. הוא המשיך להתאגרף אבל לא היה זה הענק מגלובסטון. ג'ונסון פרש סופית ב-1928 ומאז השתתף רק בקרבות ראווה.

באמצע שנות השלושים ניסה ג'ונסון קאמבק מסוג אחר. ג'ו לואיס, מתאגרף שחום עור, היה על הסוס באותם ימים. ג'ונסון עט על ההזדמנות והציע עצמו לצוות של לואיס כמאמן, אמה מה, ללואיס נאמר, כהפקת לקחי ג'ונסון, שיקבל הזדמנות לזכות בתואר רק אם יתנהג בצורה נאותה ("לבנה"), זאת אומרת יסתום את הפה שלו ולא יתבלט יותר מידי. כפי שאמר מאמנו של לואיס ג'ק בלקבורן:

"You know, boy, the heavyweight division for a Negro is hardly likely. The white man ain't too keen on it. You have to be something to go anywhere. If you really ain't gonna be another Jack Johnson, you got some hope. White man hasn't forgotten that fool nigger with his white women, acting like he owned the world."

אנשיו דחו את ג'ונסון, שתדמיתו ככושי עושה בעיות היתה יכולה להזיק להם. ג'ונסון הפגוע חצה את האוקיינוס והציע את שירותיו ליריב המר של לואיס הגרמני, מקס שמלינג, שמלינג שהפסיד את תואר אלוף העולם שמח על ההזדמנות. היה זה ג'ונסון, ראשון המתאגרפים ההגנתיים, שעלה על החולשה של לואיס שמוריד את היד בזמן המכה, שמלינג ניצל זאת וזכה בקרב הראשון ביניהם.

ג'ונסון המשיך לגנות את לואיס על מנהגיו וכשלואיס קיבל הזדמנות לקרב על התואר (השחור הראשון מאז ג'ונסון) הוא התנדב לעזור גם לאלוף (הלבן כמובן) בראדוק. בראדוק, "הסינדרלה מן" סירב להצעתו, לואיס ניצח והיה לאלוף העולם השחור השני.

המורשת של ג'ונסון ארוכה ומפותלת. בתור מתאגרף הוא היה לראשון הטקטיקנים מורשת שמומשה בהצלחה ע"י ג'ין טאני בקרב נגד דמפסי או עלי ברב נגד פורמן ובפחות הצלחה ע"י ג'רסי ג'ו וולקוט נגד מרציאנו או הולמס נגד טייסון. אך המורשת החשובה של ג'ק ג'ונסון היתה המורשת החברתית. מעבר להיותו מתאגרף ענק שבכל קרב שלו בזירה התמודד לא נגד יריב אחד כי אם נגד כל אמריקה הלבנה, 25 שנה לפני ג'סי אוונס וג'ו לואיס הראה ג'ונסון לאמריקה שהאדם הלבן הוא לא כל כך עליון כמו שהם חושבים ושאין בכוונתו להיכנע למוסכמה החברתית שמקטלגת אותו מראש בשל צבעו למעמד נמוך ולתכתיבי החברה האמריקאית (ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, החופש והחירות, כל עוד אתה לא כושי), שאילצו אותו כשחור לדרך חיים מסוימת שבא מותר לו לעשות הכל כל עוד זה לא מתנגש באדם הלבן

הממסד הלבן באמריקה עשה כל שביכולתו לקעקע את תופעת ג'ק ג'ונסון והממסד הפסיד. אך על ג'ונסון היתה ביקורת גם מצד הקהילה השחורה, בתור אלוף העולם ג'ק ג'ונסון לא התחרה בקרבות על התואר נגד מתאגרפים שחומי עור. הקרב היחיד שלו בתור אלוף עולם נגד מתאגרף שחור היה קרב ראווה בין 6 סיבובים שלא על התואר נגד סם מקבי, יומיים לפני שהפסיד את התואר לווילארד.

נגד שני המתאגרפים השחורים הבולטים האחרים בסבב, ג'ינט ולנגפורד, ג'ק ג'ונסון סירב להתחרות כאלוף על קריאות התגר מצדם (את לנגפורד הוא ניצח פעם אחת בנוקאאוט ב-1906 ונגד ג'ינט היה לו מאזן של הפסד עקב פסילה 4 ניצחונות וחמש תוצאות אין הכרעה הכול לפני היותו האלוף הרשמי).

ג'ונסון עשה חייל גם בתחומים אחרים והיה ידוע בתור ממציא. על שמו היו רשומים לפחות שלושה פטנטים רובם נוגעים בתחביבו השני, כלי רכב. ג'ק ג'ונסון נהרג בתאונת דרכים ב-10.6.1946 בצפון קרוליינה ונקבר בשיקגו. הוא הוכנס להיכל התהילה של האגרוף ב-1954. במאזנו 113 קרבות 79 ניצחונות, 8 הפסדים והשאר תיקו או ללא הכרעה (ההבדל, דרך אגב, נובע מהיכן התרחש הקרב)