אכן, הכיבוש משחית

אנחנו עם כובש, עם אכזר וכובש. לראשונה בחיי אני מוצאת את עצמי מסכימה עם מחאת הכיבוש שמנפנפות תנועות השמאל ו"שלום עכשיו".

אנחנו, עם ישראל, שהיה אמור להיות עם סגולה, מתגלה היום בסגולותיו האלימות והאכזריות. אנחנו מגדלים ומטפחים, בזרועות דמוקרטיות פתוחות ואמיצות, את הצבא הכי כובש בעולם. צבא אנרכיסטי, דיקטטורי וכובש שנלחם במיעוט, כאן במדינת ישראל.

ממשלה וצבא שגוזלים בכוח וברוח מהמיעוט הזה את הזכויות הבסיסיות המגיעות לכל אדם - הזכות להפגין, הזכות למחות, הזכות להילחם על ביתו והזכות לחזור הביתה בשלום.

כשראיתי את התמונות הקשות מעמונה נדהמתי, כמו כולם, למראה שני הצדדים. לא האמנתי שמצב כזה יכול לקרות. אבל מדוע הפלא הגדול?
הרי כבר שנים מסבירה לנו תנועת "שלום עכשיו" כי כאשר מדכאים אנשים, גוזלים מהם את זכויותיהם, משתיקים ומשפילים
אותם עד עפר – אותם אנשים יהפכו, בצדק רב, להיות אלימים ותוקפניים.

מיטב הפסיכולוגים יאמרו, כי תסכול מתמשך יוביל בסופו של דבר לגילויי אלימות. אפילו יוסי שריד לא מאשים את אותו מחבל מתאבד מתוסכל שבסך-הכל רצה שלמשפחתו יהיה בית.

אז בניגוד למה שאמרת, האלוף יאיר נווה, שהנערים הללו מתנתקים
מהמדינה. אתה טועה ובגדול – המדינה מנתקת אותם מממנה. ולא רק את אותם נערים ואותם בתים בגוש קטיף ובעמונה, אותם מבקשים לנתק, אלא אתם רוצים לנתק מהמדינה את כל מה שהם מייצגים. לנתק את הרוח היהודית, לנתק אותם מהתרבות הישראלית, מהמשפט העברי ובכלל מהחברה הישראלית הדמוקרטית במדינת ישראל.

זהו מאבק פסיכולוגי חכם מאוד, שעובד כנראה במוחם של מיטב האסטרטגים. יש כאן תעמולה תקשורתית וחברתית הפולשת לכל סלון ביתי במדינת ישראל. תעמולה שמתחילה בכנסת ישראל וממשיכה אל מערכוני הסאטירה.

אז איפה אתם "בצלם" ו"שלום עכשיו"?! הרי יש לכם פה מקרה אידיאלי של מיעוט העונה על כל הדרישות של מיעוט נרדף ומושפל, מדוכא ושנוא.

נראה אתכם חכמים עכשיו...