זה בית משפט זה?

כמה שווה רצח?

וכמה שווה רצח בהמרה להריגה?

אתמול החל להסתמן מחירון 2006 לקטיעת חיי אדם, בבית המשפט המחוזי בתל אביב: 20 שנה – על אדם אחד - בהרכב כבוד השופטים ברכה אופיר-תום, מרים סוקולוב וישעיהו שנלר. 9 שנים – על ארבעה אנשים – באולם השופטת ד"ר עדנה קפלן-הגלר.

20 שנה הוטלו על בן 17 (!), שפגש באקראי את קורבנו: צחי יעקב בן ה-29 ז"ל שיצא עם חברתו – כמעט רעייתו – לטייל בקניון בבת ים. זו הייתה לרוצח (או ההורג ע"פ גזר הדין), הפגישה הראשונה והאחרונה עם הקורבן.

צחי הבחין בשטר של 100 שקלים וביקש להשיבו לבעליו. כשפנה לאחד הנערים במקום, התערב בשיחה הקטין הנ"ל, ולאחר דין ודברים קצרצר שלף סכין ודקר את החתן המיועד, בליבו, למוות.

הרכב השופטים קבע: "מעשיו החמורים של הנאשם אינם מאפשרים פשרה בענישה. החברה ניצבת חסרת אונים אל מול זרמים גואים של אלימות בכלל ושימוש בסכין בפרט".

אמרו וגזרו: 20 שנה בפנים.

משפחת ההורג לא התלהבה מקביעת ביהמ"ש והתפרעה במקום. מדוע? כנראה הם התרגלו במדינת ישראל לעובדה שבעבירה, תהא חמורה אשר תהא, יש קומבינות ומצבים שאפשר לצאת מהם במחירי 'סופעונה'.

הרכב השופטים אופיר-תום – סוקולוב – שנלר, שבע מתופעת הסכינאות והחליט לעשות מעשה. הרי בסה"כ מדובר בנער עם עבר פלילי, גם בדקירות של סתם אזרחים. בעבר, אזרח מן השורה שסירב לתת לו סיגריה הרגיש את להב סכינו. במקום להובילו – אז - ישירות אל מאחורי סורג ובריח, הוא שוחרר למעצר בית.

טוב עשו השופטים שלא הסכימו לסלוח, למרות שהסכימו להסדר הטיעון. ההרשעה הייתה בגין הריגה בלבד והכל, משום שלא ניתן להוכיח שבוצע רצח בכוונה תחילה. אך מה שקובע הוא העונש, ו-20 שנה הם לכל הדעות – עונש שיש בו מסר מרתיע וענישה של ממש. משפחת יעקב הייתה בסופו של יום, עוד משפחה שהלכה הביתה עם כותרת בעיתון, אך בלי צחי ז"ל. צחי גם לא היה בבית המשפט לספר את שעבר עליו בדקות שבין חיים ומוות ולא יכול היה לאמר לשופטים עד כמה קצרה הייתה ידו של ההורג על ידית להב הסכין ההורגת.

באולם אחר, של השופטת ד"ר קפלן הגלר, אמור היה להיסגר אתמול הסדר טיעון עם עבריין תנועה, שנהג במהירות מופרזת ובשיכרות: 9 שנים על הריגת 4 בני משפחה.

מבלי להתייחס לעובדה שנהיגה בשכרות, בפסילה ובמהירות מופרזת, הפכה למכת מדינה, הפרקליטות תבקש מביהמ"ש לסיים את הפרשה במחיר של שנתיים וחצי להרוג. סה"כ: 9 שנים.

הסיפור שהיה כך היה: איברהים אבו-זינה מלוד, נהג בכלי רכבו כשהוא שיכור ופסול מלנהוג. הוא חצה רמזור באדום ופגע בכלי רכב שנסע כחוק והרג 4 בני משפחה ברגע אחד. סה"כ 9 שנים על 4 הרוגים.

גם שיכור, גם נהג בפסילה, גם במהירות מופרזת עם 19 עבירות קודמות וגם קטע חיי 4 בני משפחה אחת. עבריין תעבורה מועד ומוכר והפרקליטות מגיעה לביהמ"ש ומציגה בפני השופטת הסדר. מנימוקיה: מדובר בעונש חמור שכן עד היום נהגים שהורשעו בהריגה, נידונו למקסימום שש שנות מאסר.

נו, באמת. האיש עבריין מועד. מה קרה לכם? הרג 4 אנשים ברגע. זה לא נהג נורמטיבי שבמקרה נקלע לתאונה. עבריין של ממש: 19 עבירות קודמות. שיכור, מהירות מופרזת, ידע היטב לפני שרוקן את האלכוהול לקיבתו כי המפתחות בפנים והוא לא הולך הביתה ברגל. הוא גם ידע היטב כי הוא פסול מלנהוג, אבל הוא גם יודע שאם ייכנס לכלא – אולי עוד יצא ממנו בהפחתת שליש. הכל תלוי אם 'ישחק אותה' נחמד ונעים הליכות.

בפרקליטות לא חושבים, ככל הנראה, שתאונות דרכים הם מכת מדינה. לא שמעו על זה שם. נזכיר לכם בפרקליטות שאתם אמונים על הצוהר הזה שבין בחינת הדברים גם בראיית עולמם של מי שחייהם נקטעו באיבם ומי שאינם יכולים להצטרף לרשימת עדי התביעה כי הם פשוט קבורים עמוק באדמה. אלו נפגעי עבירה שאין להם פה, גם לא באמצעות בני משפחתם.

זה בדיוק המקום שבתי המשפט חייבים לאמר את מילתם ולבצע את מה שבוצע באולם אחר, באותו בית משפט על ידי שלושה שופטים לוחמים כנגד מה שמוגדר 'מכת מדינה'. מה עוד שחיי אדם נקטעו באיבם.

יש מקום לקבוע מחיר מינימום ברור לחיי אדם שנקטעו במה שמוגדר – מכת מדינה.