פרשנות: הסיכול הממוקד בעמיר פרץ

האגנ'דה הכלכלית-חברתית של עמיר פרץ היא במידה רבה בבחינת מעט מדי ומאוחר ויותר. אם מסכמים את הרעיונות הקונקרטיים שלו, הם מתמצים בהעלאת שכר המינימום וקצבאות הזקנה, עיגון פנסיה חובה וקליטת עובדי כוח אדם כעובדים מן המניין במקום בו הם עובדים, לאחר 9 חודשי העסקה. זהו. יחסית למצב היום, זה הרבה, אבל בעצם – זה כמעט כלום. בוודאי שלא מדובר ברעיונות רדיקליים. פרץ ומועמדו לשר האוצר, אבישי ברוורמן, הם הראשונים שיודו בכך: זה מכבר הם הכריזו, כי המודלים שלהם לחיקוי הם טוני בלייר וביל קלינטון. ברוב העולם, השמות האלה מסמלים כיום ימין כלכלי בתחפושת של שמאל, הממשיך להוביל בדיוק את אותה המדיניות הניאו-ליברלית רק "עם קצת יותר חמלה". כך, למשל, קלינטון ובלייר המשיכו את הפרטת החינוך ושירותי הרווחה בארצותיהם. ולמי שזה לא הספיק, ברוורמן עצמו התנדב לפרט בראיון ל"ידיעות אחרונות" עד כמה ממשלה בראשות פרץ תמשיך במדיניות הכלכלית של ממשלות שרון , עם כמה תיקונים "פה ושם".

והנה, מדהים להיווכח עד כמה הקונצנזוס הישראלי חש מאויים על-ידי פרץ ורעיונותיו. דומה, כי מזמן לא עשו כאן דה-לגיטימציה למנהיג פוליטי, כמו שעושים כעת לפרץ. התקשורת הממסדית, ובראשה המוסף הכלכלי של "הארץ", עטה עליו עם כל הארסנל העומד לרשותה, ואלו שמכונים "מעצבי דעת הקהל" עושים בו לינץ' פוליטי. שלושת העיתונים המרכזיים - על שלל פרשניהם (כל הפלוצקרים, השטרסלרים והרולניקים למיניהם) – מתארים אותו כ"סכנה למשק". משדרי האקטואליה המרכזיים בטלוויזיה מציגים אותו כספק פוליטיקאי מושחת, ספק בדיחה. וזכור לשמצה הראיון עם מנשה רז, שהביט עליו במבט מתנשא של "אתה לא באמת חושב שאתה ראוי להיות ראש ממשלה"?. אחדים אף לועגים למחוייבות החברתית שלו (כל הבן כספיתים למיניהם, שלפתע הפכו לנושאי הדגל ה"חברתי"). "ארץ נהדרת" עושה בו שפטים, מציגה אותו כאידיוט גמור שלא יודע אנגלית ולא מסוגל אפילו להפעיל מגאפון. מובן, שגם שלי יחימוביץ' - העומדת לצדו של פרץ ויוצאת נגד הקונצנזוס הניאו-ליברלי - גם היא מוצגת כבדיחה, כדמות מתחסדת ונלעגת.

לעומת זאת, הצעותיו הכלכליות של פרץ לא זוכות בכלל להתייחסות, או שהן נענות בדמגוגיה נוסח "מאיפה תביא את הכסף"? העובדה, שאפילו בארצות הברית מובילים כעת מגמה להעלאת שכר המינימום, ושאפילו פוליטיקאים רפובליקאים תומכים בה – בוודאי שאינה מוזכרת. אבחנות דוגמת זו של חתן פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ, ולפיה ישראל הפכה למדינה האי-שוויונית ביותר במערב עם רמת חינוך ירודה, זוכות אולי לאזכור רק בטורי הרכילות של מדורי הכלכלה. וכמובן, ישנה מפלגת העבודה עצמה. זו, הייתה ונשארה תנועה בורגנית-קפיטליסטית, אשכנזית ושמרנית להחריד. קהלי היעד המסורתיים של המפלגה הזו הם התעשיינים, הבנקים והתאגידים, כמו גם השכבה המרכזית של מעמד הביניים חסיד ההפרטה. בעיני רבים מאלה, פרץ – כפי שהגדיר זאת בנו של שמעון פרס – הוא "מרקסיסט-לניניסט". לא פחות.

עד כאן תיאור המצב. מה גורם אם כך לקונצנזוס הישראלי להסתער בכל הכוח על עמיר פרץ, הפוליטיקאי היחיד שמעז להציע - כמעט בלחישה – איזושהי אלטרנטיבה? מדוע רעיונות המיין-סטרים שלו מצליחים להרגיז כל-כך? התשובה, כנראה, בגוף השאלה. הקונצנזוס הישראלי נטוע כיום כה עמוק ב"קפיטליזם החזירי", שיכור כל-כך משנאת החלשים ומהסגידה לעשירים, שאינו מסוגל להכיל ולו את הביקורת המינימלית ביותר נגדו. הקונצנזוס הזה, שמגדיר עצמו כ"מרכז", סוגד לרעיונות, שבמרבית העולם המערבי נחשבים ימין לכל דבר: כמה שיותר הפרטה, כמה שפחות שירותים סוציאליים. כל קריאת תיגר - ולו הדלה ביותר - כנגד השיטה הקיימת, גורם לסוכניו של הקונצנזוס הזה להסתער ללא רחם. הקונצנזוס כלל לא מתעניין בהתנהלותו של שוק עבדים ממש מתחת לאפו, בכניסה לכל קניון וליד כל קופה בסופרמרקט.

הביקורת היחידה עמה מסוגל הקונצנזוס להתמודד היא כזו, שנוגעת לאיכות הבשר ב"טיב טעם" או לריבוי השימוש באנטיביוטיקה. אה, ו כמובן הקונצנזוס נגד ה"שחיתות". כולם נגד ה"שחיתות". אלא שהקונצנזוס כלל לא מקשר את השחיתות הזו למאות המיליארדים, שמוזרמים לידי בעלי ההון בשם ה"צמיחה". לא ולא. בעיני הקונצנזוס, "שחיתות" היא לכל היותר מרכז הליכוד וה"ועדים החזקים" (שם נרדף לעבודה המאורגנת בישראל). הנה, ראו איך אריאל שרון - שהשליך חצי מיליון ישראלים מתחת לקו העוני, ושידוע היה בקשריו המושחתים עם בעלי הון אולי יותר מכל פוליטיקאי אחר – אותו שרון מתואר כ"אבא של כולנו", שדאג תמיד ל"טובת המדינה". יורשו אולמרט, עד אתמול השר לענייני הון ושלטון, מוכתר כ"מנהיג אחראי ושקול". הכל כשר ומריח נפלא, מלבד איזה זמזום טורדני של אחד, עמיר פרץ, שמעכיר את השלווה.

באווירה הציבורית הקיימת, הסיכול הממוקד של פרץ צפוי אפוא להימשך. המסע לחיסולו הפוליטי לא ישכח עד שגופתו הפוליטית החרוכה תוצג לעיני כל ב"ארץ נהדרת" ביום שישי בערב, עם כל המשפחה, ביחד מול הטלוויזיה. איזו תחושה נעימה זו תהיה, לא?