מלחמה בעוני ובפרזיטים

נתוני העוני שפורסמו השבוע חשפו שוב עד כמה עמוקה המצוקה הכלכלית ממנה סובלים רבים במדינת ישראל. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ממשיכה להתעלם מהשפעת המצב החברתי-כלכלי על יציבות השלטון ועל חוסנה הביטחוני. אפשר להתווכח על ממדי העוני והשפעותיו, אך אסור לדחות את הטיפול במה שנראה האיום האסטרטגי מספר אחת על מדינת ישראל.

ובכל זאת, גם למציאות החברתית צריך להסתכל בעיניים, וחשבון נפש נדרש גם מאלו המבקשים להחיות את מדינת הרווחה. רבים מהפעילים החברתיים מסרבים להודות, כי בישראל התפתחה "תעשייה" של עוני מדומה, שמשפיעה לא רק על הסטטיסטיקה, אלא גם על היכולת של המדינה לעזור לאלו שנזקקים באמת לאוכל ומחסה. אם מעז מישהו לכפור בסדר היום החברתי הוא מקוטלג מיד כ"קפיטליסט חזיר, מעשן סיגרים ובעל הון" - אבל האמת צריכה להיאמר.

כל מי שמביא לעולם ילדים שאינו יכול לפרנס אותם, גוזר על משפחתו עוני ומצוקה. אין טיעון דתי או לאומי, שמצדיק ילודה חסרת אחריות כלכלית. המלחמה של המפלגות הערביות והדתיות על קצבאות הילדים אינה מקרית, חלקים נרחבים במגזר החרדי והערבי הביאו את היכולת להתפרנס בעזרת הרחם לרמה של מקצוע. מי שהחליט כי פרנסתו תלויה בקצבאות ילדים, אינני רוצה שיקבל את כספי המסים שלי.

מצער שאיש עוד לא חקר ברצינות את היקף העבודה השחורה של מקבלי הקצבאות בישראל. הכוונה היא לבחורי ישיבות, שעובדים כסבלים בשווקים אך מדווחים על נוכחות בכולל, עוזרות בית שמסרבות לתשלום ביטוח לאומי על ידי המעסיק מחשש שתתברר הכנסתן האמיתית, וצעירים רבים שמרוויחים כסף בעבודות מלצרות, על אף שהם נהנים מתשלום דמי אבטלה. במצב בו הביטוח הלאומי נאלץ לשלם כסף לרבים שכלל אינם זכאים על פי חוק, לא פלא שקצבת הזקנה למי שעבד כל חייו מסתכמת בקצת יותר מאלף שקלים.

כמעט כל עיתונאי העוסק בסיקור נושאי רווחה וחברה מכיר את "המובטלים המקצועיים", שמתראיינים בכל פעם שמתפרסם דו"ח העוני. אפילו הרגישים שבכתבים אינם יכולים שלא לשים לב לתכשיטים המקשטים רעבים ללחם, מובטלים המעשנים סיגריות תוצרת חוץ וטלוויזיות ענק שמסתירות מקררים ריקים. תרבות העוני בישראל מציבה אתגרים יומיומיים גם לנחושים והמזדהים שבין העיתונאים. מדיניות כלכלית שהעדיפה מתן קצבאות על פיתוח אמיתי של מקומות עבודה יצרה שכבה חברתית שלמה שמתפרנסת על חשבון משלם המסים.

קיבעונות תפיסתיים מונעים שיתוף פעולה בין הקפיטליסטים ובין החברתיים. העובדה שאנשים עובדים במשרה מלאה, אך אינם מצליחים לפרנס משפחה היא כתם לכל שיטה כלכלית. מצד שני, זה בלתי נסבל שעדיף לרבים לקבל קצבה מאשר לקום בבוקר ליום עבודה. המשבר כל כך עמוק שרק עסקת חבילה בין שתי התפיסות הכלכליות תוכל לעצור את הסחרור. למדינת ישראל יש כסף לעזור לעניים , השאלה לאן ולמי הוא מוזרם.

אין סיבה שקשישים יתלבטו בין מזון ותרופות מכיוון שמגזרים שלמים בחרו שלא לעבוד ולהתפרנס במקום זה על חשבון משלם המסים. נכים, אלמנות ויתומים לא צריכים לקבל פרוטות מקופת המדינה בגלל שאזרחים בריאים ובעלי יכולת מעדיפים לשבת בבתי קפה ולהסתפק בקצבה כזו או אחרת. הגיע הזמן שהחברתיים ילחמו בפרזיטים והקפיטליסטים ילחמו בתנאי העסקה ושכר שמוציאים בישראל לאנשים את החשק לעבוד.

* הכותב הוא עורך מהדורת "חדשות HOT בדרום".