היא פוצצה ראיון עם עיתונאית "מעריב", ושבוע אחר כך סירבה להתראיין לעיתון ארצי אחר. הסופרת והמשוררת שבא סלהוב נרתעת מפרסום. לפני כחודש הוציאה את ספרה הרביעי "מה יש לך, אסתר" ומאז היא אפופת חרדות מהמפגש עם העולם החיצון, חרדה עד מוות לגורלם של סודותיה.
השבוע נפגשנו בערב ספרותי שנערך בחנות ספרים מרכזית. שנה חלפה מהפעם האחרונה שראיתי אותה. בירכתי אותה על צאת הספר ונפניתי לסבול את המרצה המרכזי של הערב. הוא היה ארכן וארכאי, שיעמם אותי עד מוות. אחרי עשרים דקות הצעתי לשבא לצאת מהמקום, אך היא בחרה להישאר עד הסוף. אמרתי לה שאני מחכה לה בבר קרוב, והסתלקתי משם כל עוד נפשי בי. אחרי חצי שעה היא נכנסה אל הבר והתיישבה לצדי. "אתה פרא אדם," סיננה בחיוך. "איך יכולת לצאת באמצע? כולם הסתכלו עליך." "אם המרצה הזה היה משעמם רק אותי, אז הייתי נשאר לסבול אותו עד הסוף. אבל הוא שיעמם גם את עצמו, ואת זה לא יכולתי לשאת."
שבא הוציאה מתיקה עותק של ספרה החדש, רשמה הקדשה והעבירה אותו לידיי. "העיתונאים כאן מתייחסים לתפל ולא לעיקר, לרכילות ולא לתוכן" אמרה לאחר שסיפרה לי על פיצוץ הראיון עם כתבת "מעריב". אותה כתבת ניסתה לדלות משבא פרטים על חייה האישיים, על ילדותה, יותר מאשר התעניינה בספרה. "אבל זה חלק מהמשחק," ניסיתי לנחמה. "זה חלק מהמס שיוצרים צריכים לשלם כדי לקדם ספר, סרט, הצגה וכדומה."
"אני לא חלק מהקרקס הזה," נדה לשלילה. "על מה הספר שלך?" התעניינתי. "הספר הוא על אסתר רובין," אמרה והציתה לעצמה סיגריה. "אסתר לא ממש מסוגלת לתפקד בעולם של נשים משוחררות. ובכל זאת היא מנסה. אמא שלה מכריחה אותה, אבא שלה מבקש ממנה, אז היא משתדלת עוד קצת ומקבלת מלגת-מחקר ונוסעת לוונציה. שם היא פוגשת את קמיל מוזס, ותוך שבועיים הם מחליטים להתחתן. אחרי שבעה שבועות אסתר אומרת לו 'אני לא יכולה להישאר יותר, אני מוכרחה לחזור הביתה'. הנסיעה, החתונה, הגירושים - הם העלילה פחות או יותר. אבל בתוך העלילה הזאת ניסיתי לדחוס את הסיפור על הקריסה של כל המושג שנקרא 'הבית המזרחי המודרני', בית שאיכשהו נשאר תלוי בין עולם האתמול - בין הקודים החמורים של כבוד המשפחה - לבין הקודים המודרניים של ההווה ובעיקר של 'האשה המשוחררת', מינית וכלכלית. הבית המזרחי הישראלי שאני מכירה ועליו אני מספרת נקרע בין הציוויים המנוגדים האלה.
"אבל גם הבית האשכנזי קורס וקרס והגירושים האינסופיים שם הם תולדה של אותו חיכוך בין קודים סותרים, לא?" "נכון, אבל באסתר ניסיתי לתת את האופי המיוחד, הפנים-מזרחי של הציוויים, את הטמפרמנט של המאבק לנגן בעוד ובקאנון, לתת לרגש את כל הווליום של אום-כול תום, את הצרידות, את הזעקה, את הלחישה, את התשוקה של אינתא-עומרי וגם של הסוד והתפילה."
חזרתי לביתי וקראתי את ספרה בשקיקה. מצאתי כי "מה יש לך, אסתר" הוא סיפור על אובדן מוחלט של הפשטות; על חורבנה של התמימות אחרי אובדן האהבה; על החלופות שממציא לנו הפחד במקום כל מה שפעם מילא אותנו שמחה וחום. הספר עוקב אחרי התחליפים שמופיעים כמו תחפושות או מסכות ויורשים את מקומו של הגוף החי, של הפנים החשופות, של פעימת הלב שקפאה. אסתר נעה בעולם בין דמויות בדויות וממשיות. במסע המתמשך כל מה שמתגלה הוא גלגול או וריאציה שדומה למשהו שכבר היה, שחוזר ומתרחש באיזו דרך מסתורית. אגדות הילדות מתגשמות מחדש בדמויות הקרנבל של ונציה. אהבת חייה האבודה מתגלה כגבר יפה להפליא שמתאהב בה ברגע שנחות עליה עיניו לראשונה, אבל הוא איננו האיש ההוא. כשאסתר מבינה שזה רק תעתוע, ש"השיבה הנצחית של הזהה" היא רק פנטזיה או אגדה לילדים, משהו בתוכה מתרסק ונשבר.
לשונה של שבא עשירה מאוד, לירית, מאתגרת, כלל וכלל לא מתחנפת ולא קלה או פשוטה לקריאה. שמעון אדף, עורך הספר, תיאר אותה כזירת התרחשות חשובה לא פחות מרצף האירועים ומרחבי הנפש שהרומן פורש.
כשסיימתי לקרוא את הספר, הרמתי טלפון לשבא ואמרתי שכואב לי לחשוב שהוא לא יגיע לקהל הרחב. "יש לך רומן בן זונה. הוא כתוב כמו שיר אחד ארוך, מרתוני. את חייבת לשים את הפחדים בצד ולהתחיל לקדם אותו כמו שצריך." שבא נאנחה מעבר לקו ואמרה שהיא לא מסוגלת. "ידעתי שאסרב לראיונות שבהם אצטרך לדבר על מה שנקרא דברים אישיים, אבל הסירוב נבע מהידיעה שהמראיינים לא יטרחו לייצר את הקשר המינימלי בין העולם שלי לבין הספר שעליו עבדתי במשך חמש שנים... לא הייתי מוכנה לוותר על ההגנות שלי, על המורכבות, על המנעולים ששומרים על הספר, עלי. נדמה לי שהפחד שלי הוא מפני הברבריות הגסה שנמצאת בכל מקום."
"את... את... את תרשי לי לכתוב עליך, על הספר?" שאלתי בחיל ורעדה. היתה שתיקה ארוכה. מעבר לקו שמעתי את שאיפות ונשיפות עשן הסיגריה. "שבא, את איתי?" לחשתי, אך גם הפעם לא נעניתי. "מה יש לך, שבא," הוספתי אחרי שתיקה נוספת. "אני בסדר, אני פשוט חושבת. חושבת שאני יותר פוחדת מהפחד מכל דבר אחר. השבוע ביטלתי ראיון למוסף תרבות אחר - אבל עכשיו אני קצת שמחה מההצעה שלך... כן, תכתוב, אבל אל תצפה ממני לענות לך על שאלות חטטניות, אישיות. אמרתי כבר, אני לא שייכת לקרקס הזה, ממני לא יוציאו רכילות... אם אתה רוצה, אז תכתוב על הספר ולא עלי. לצורך העניין אני פחות מעניינת ממנו. חשוב לי שתבהיר לקוראים שלך שסיפור האהבה הוא הדבר הכי חשוב ברומן הזה, והוא עולה מתוך השאול, מתוך המוות. אין לי מושג איך לספר את זה אחרת מהדרך שבה סיפרתי את זה בספר."
"את מלכה, שבא, זן מיוחד. לא מכיר הרבה כמוך, כולם היום מחפשים את הפרסום. הם ימכרו את עולמם וחמותם כדי ששמם ותמונתם יתנוססו מעל דפי העיתון. אני מצדיע לך." "תודה, חמוד. וחשוב לי שתזכור שכל הדברים האישיים שסיפרתי לך באותו ערב בבר היו אוף דה רקורד. אתה לא מצטט משם כלום... אתה מבטיח לי את זה? מבטיח שלא אקרא פתאום על הילדות שלי, או על האהבות שלי והפרידות, ועם מי כן יצאתי או לא יצאתי? מבטיח שלא אקרא את כל הבלה בלה הצהוב והקרקסי הזה?... אז הישבע!"