עמרי היקר

אבא שלך מאושפז, נשכח משהו, כבר 3 שבועות, עומד להיות מוגדר כצמח, ואתה אפילו לא קיבלת דחיה עד לסידור עניינך עם המערכת המשפטית. במקום לשבת ליד מיטתו 24 שעות ביממה, כמו שעשית בכל אחד מהימים מאז שאביך איבד את ההכרה, אתה מוצא את עצמך נאלץ להתמודד עם המערכות, עם הבירוקרטיה, עם נטל מעשיך מן העבר. ליבי אליך. אנחנו לא מכירים ומעולם לא נפגשנו- להבדיל מארי שביט שאתמול התגלה שכל הרשימות האוהדות שכתב עליך נכתבו במסגרת חברותכם הקרובה.

המערכת המשפטית נראית לי בימים אלה, כמי שמייצגת היטב את נתיניה של ארץ אוכלת יושביה. אני לא הייתי רוצה לראות אותך בכלא. אני לא הייתי רוצה שיפעילו עליך את מכבש החוק כדי לנצל את גורם ההרתעה. למען יראו ויראו. אנחנו הבנו, גם אתה הבנת שטעית. אתה לקחת אחריות, אתה התנצלת, ואני, באופן אישי, התרשמתי מפנייתך אל בית המשפט. לקחתי אחריות על מעשיי, אמרת, "ואני מקווה שבית המשפט יתחשב בדברי אלה בבואו לגזור את עונשי" אמרת. ואני מצטרפת אליך: אני מקווה שבית המשפט יגלה אנושיות ויתחשב במצבך.

אי אפשר להאשים אותי ברכיכות או ברגשנות יתר: כשעל עופר גלזר, בעלה של, נגזרו שישה חודשי מאסר, אני חשבתי שהמערכת ריחמה עליו והקלה בדינו. לא שמעתי אותו מתחרט, לא שמעתי אותו מבקש רחמים מבית המשפט, ואני מאוד מודאגת שמא ערעורו יתקבל והאיש לא יעשה אף יום אחד אמיתי מאחרי סורג ובריח. במקרה של עופר גלזר יש ערך להעברת המסר הברור לגברים, החושבים שנשים הן סמרטוטי ריצפה שאפשר לקנות אותן בזול. במקרה של עופר גלזר דווקא, ברור שהחיבור בין הון לכוח, היה הרסני ומרושע. מאחורי הסיפור של הגלזרים למינהם בא לידי ביטוי סיפורן של משפחות עשירות שכלום לא משביע את רעבונן.

מאחרי הסיפור שלך מסתתר סיפור אהבה אמיתי: לאבא שלך, לאמא שלך. כמה משפחות אנחנו מכירים בהן הילדים שגודלו באהבה רבה ממשיכים לרצות להיות חלק ממשפחת המקור שלהן? כמה ילדים אנחנו רואים שלא עוזבים את הבית ומעריצים את הוריהם עד כדי להשאר לגור איתם, לגדל לידם את ילדיהם, לעבוד איתם, ולהשקיע את כל מירצם בקידום הוריהם והאג'נדות שלהם. אין ספק, הפן שלא מדברים עליו כרגע, הוא הפן הזה. המשפחה המוצלחת שהייתם, הקרבה והאהבה הרבה שהניעה אתכם.

ובימים אלה, אותה התקשורת שלא מרפה ממך, היא זו שהביעה דאגה רבה לשלום אביך וחיטטה בקרבי התרופות שבלע והרופאים שהזינו אותן בהן. באותה מהדורת חדשות אמש סיקרו קודם את המשפט שלך, ומייד אח"כ עברו לדווח על אביך: הורד מהמיטה, הושב בכיסא, עדיין ללא הכרה, עדיין עלול להיות מוגדר כצמח, ואתה עשוי להיות מורחק ממנו ברגעים אלה ממש.

והרי אם יש מקום לבקשת רחמים מבית המשפט, זה הרגע, לדעתי, להכיר בערך הזה, ולאפשר לך להתרחם על ידינו. לאפשר לך להתמקד בטיפול באביך, בהתאבלות עליו. אחרי הכל, יחד עם אביך ידעך חלום של אומה שלמה שעוד פעם, בדיוק כמו אביך, כמעט הגיעה, כמעט הצליחה להיות אופטימית ולהפוך למזרח תיכון חדש.

לי ברור שהפנמת את טענות המערכת כלפיך ושלא תחזור על חטאי העבר. אני מסתפקת בזה ומקווה שלא נאכל אותך, על צערך, מתוקף ההרגל שלנו להיות, באופו הטבעי ביותר, ארץ אוכלת יושביה.