פרץ. בדיוק מה שחשבתם

אתמול יכולנו להבין (עם קצת עזרה מחברים) מה בעצם צפוי לנו בעקבות המפץ הפוליטי. נתניהו והליכוד שברו טיפה שמאלה, עמיר פרץ והעבודה לקחו ימינה, וכולם ידעו שבסופו של דבר, הם יפגשו במרכז.

אבל בדרך למרכז, קרו כמה דברים: עמיר פרץ, בניגוד לעצת יועציו, מתעקש ללכת גם על הטיקט החברתי. יועציו מציעים לו לדלג על העניים ופרץ לא מוותר. הוא לוקח אותם איתו. הוא חושב עליהם, הוא מזכיר אותם. בתשובה מתייצבים חסידיו החדשים מול מצלמות הטלויזיה ואומרים: גם מסורת, גם משכורת. זו "העבודה" שלנו.

ובאמת: פרץ נשמע אטרקטיבי מאוד אתמול. הוא מדבר בשפה שכולנו מבינים. הוא גם מצליח לשלהב את כולם. אל תתביישו, הוא אומר, תנו יד. אני לא לבד, תנו יד. הוא לא מזכיר במאומה את טומי לפיד שעמד לפני ימים אחדים מול המצלמות וצעק יחד, יחד, יחד. הוא לא מזכיר במאומה את יוסי ביילין השקט, הרגוע והמדבר חלש. הוא בודאי לא מזכיר במאומה את ביבי נתניהו שהאנגלית שלו, כולנו יודעים, מצוחצחצת יותר. הוא גם לא דומה לאהוד אולמרט המעוצב היטב, גם כשהוא נטול הסיגר היוקרתי שלו.

עמיר פרץ בא משדרות, ולא איכפת לו להזכיר לנו את זה גם בנאומיו. הוא נשאר אדם חם גם כשהוא מבקש להיות מנהיג דגול. אל תקחו כמובן מאליו את יכולתו "לחמם" את קהל צופיו. גם אם יש מי שכותב לו את נאומיו, פרץ מגיש אותם לציבור על הצד הטוב ביותר ועושה רושם כי הוא מצליח לעבור את המשוכה ולהפוך ממנהיג פועלים למנהיג פוטנציאלי של עם במשבר. עמיר פרץ גם מגלה בימים האחרונים בנאומיו השונים את מחוייבויותיו. הוא באמת מוכן להתחייב: להעלות את שכר המינימום, לחוקק חוק פנסיה לכל אזרח, לא לחלק את ירושלים. האיש שיתן לנו משכורת ומסורת הוא האיש שהצליח להרכיב כוורת מפוארת ולהגיד, תוך כדי כך, גם 'תודה, אבל לא תודה' לאהוד ברק.

במדינה שמתעוררת הבוקר ומגלה שמספר העניים גדל בכ-45% ועלה לכמיליון וחצי בני אדם, ושכל ילד שלישי הוא ילד עני, עמיר פרץ עשוי להיות האיש הנכון במקום הנכון.