חיות פרה-היסטוריות נשמו דרך האוזניים

חוקרים שבדים שבחנו מאובן של דג בן 370 מיליון שנים מאמינים שהוכיחו, שהאוזניים התפתחו כאיברי נשימה. לדברי אחד החוקרים באוניברסיטת אופסלה, המאובנים "מציגים במפורט כיצד התפתחה האוזן, בתהליך מורכב, וכי השימוש הראשוני בהן היה קשור בנשימה".

החוקרים, פר אהלברג ומרטין ברזו, ביקשו לעמוד על אופן התפתחותן של האוזניים בקרב זוחלי היבשה הראשונים. הם בדקו איברים דמויי-אוזניים במאובן של דג פרה-היסטורי הקרוי פנדריכתיס (Panderichthys). "מבין מאובני הדגים, זהו המין הקרוב ביותר לזוחלים יבשתיים קדומים", אמר אהלברג.

בעוד שלזוחלים היתה אוזן אמצעית, ששימשה להגברת גלי הקול החלשים יחסית, הנישאים דרך האוויר אל עור התוף, ליצורים הימיים לא היה עור תוף, והם נזקקו רק לאוזן פנימית כדי לשמוע גלי קול חזקים, שעוברים במים. בעוד שלחיות יבשתיות פרה-היסטורית היתה אוזן אמצעית, לדגים קדומים היו זימים, שהיו דומים לנחירים, המצויים בקרב יונקים ימיים בני זמננו.

בפנדריכתיס, מבנה העצמות סביב האיבר היה רחב יותר מאשר במינים קדומים יותר והיה דומה מאוד לאותה אוזן אמצעית. עם זאת, לא היה לו קשר ליכולות שמיעה. "ברור, שמהלך השינוי בשימוש באיבר הזה לא היה קשור לשמיעה, היות ועדיין לא נוצר הקשר לאוזן הפנימית. לפיכך, היתה חייבת להיות סיבה אחרת לשינוי הזה. הסבר טבעי יהיה, שלדבר היה קשר לנשימה", אמר אהלברג.

מחקרם של אהלברג וברזו מציג את אבולוציה הדרגתית של איברי השמיעה. במחקרים קודמים הוכח רק, שהאוזן האמצעית התפתחה במהירות יחסית בקרב זוחלי היבשה. "מעניין, שבקרב זוחלי היבשה הקדומים ביותר, צורת האוזן האמצעית זהה לצורת האיבר שחקרנו בפנדריכתיס. מכיוון שכפי הנראה, גם לזוחלים לא היה עור תוף, סביר שגם הם נשמו דרך האוזניים", אמר אהלברג. לדבריו, "אפשר לשער, שאצל חיות היבשה הראשונות, נותר השימוש באוזן לנשימה, ובמקביל החל להתפתח השימוש באוזן לשמיעה".