מדינת המרכז

לא, החלום הישראלי הוא לא החלום האמריקאי, למרות שתל אביב ופרבריה בהחלט נראים כאילו החלום האמריקאי השתלט עליהם באופן מושלם. החלום הציוני הוא הסרט הרע שבו חי הציבור הישראלי, הסרט הבלתי נגמר שממנו אנחנו לא מצליחים, כעם, להשתחרר. להשתחרר ולראות את המציאות הנושכת.

ומהו אותו סרט רע? זהו המצג אשר מציגים לפנינו כל אלו אשר מכירים נפש בהמתם, ויודעים לשחק בנו כל כך בקלות. מציגים לנו את השלום, ואת החיים הטובים, וקוראים להם בשמם החדש: מרכז פוליטי. ואנו קונים, בהמונינו, את הכרטיסים לסרט הזה, וחוזרים לבקש עוד.

ההיסטוריה רצופה אירועים ותקדימים, אשר מוכיחים כי תקשורת נכונה, סיפור טוב וביטחון עצמי מספיקים, בדרך כלל, לשכנע המונים בכל מה שרוצים לשכנע אותם. וכאשר תעמולה טובה והסברה חכמה נתקלות בציבור חלש, כמו הציבור הישראלי, אפשר לטפטף כמעט כל מסר ולבנות עולם אחר, כמעט מכלום.

אז מה הוא אותו מאפיין של הציבור הישראלי, אשר הופך אותו לכל כך חלש? זו הכמיהה והערגה הישראלית לפשרנות ולמתינות. לעם, כעם, נמאס להילחם, נמאס ממצבו מאז קום המדינה והוא בטוח שהוא יוכל לכפות שקט, שלווה ושלום, רק כי הוא רוצה, ורק כי הוא בטוח שזה תלוי אך ורק בנו. על הגל הזה רוכבים מציגי תוכניות הפעולות החד צדדיות למיניהן, כגון נסיגות חד צדדיות, הסכמי שלום חד צדדיים, וכו'.

כמעט כל המפלגות בישראל הבינו את הרוח הנושבת מן הרחוב הישראלי, בנהריה ובדימונה, בנס ציונה ובהרצליה, בטבריה ובבאר שבע. כולם מדברים על המרכז הפוליטי, כולם מדברים על להרחיק את הקיצוניים, ולהימנע מקיצוניות. כל המפלגות מפלרטטות עם מאגר כמעט בלתי מוגבל של מצביעים מתונים ומרכזיים בהשקפתם הפוליטית החדשה, כל הסיעות מחזרות אחר קולות שאינם טבעיים עבורן, מנסות לגנוב קולות בעבור מצגי שווא אודות מדיניות שלא הייתה ולא נבראה.

הליכוד? מרכז. העבודה? מרכז. קדימה? מרכז. שינוי? מרכז. המפדל? לא מוכנה להתחייב שלא תחבור לממשלת המרכז. אין יותר דרך, אין יותר יושר ציבורי. 90 מנדטים של מרכזיות פרווה. אם נשים בצד את המגזר החרדי ואת המגזר הערבי, המצביעים באופן מסורתי- כמעט כל הציבור החילוני בישראל הוא "מרכז", "מתון" וחולמני.

אולם גם המתינות עצמה כבר הופכת לקיצונית. בשמה כל מה שסותר את הנתפס כמתון הופך מיידית לקיצוני. בשם המתינות והמרכזיות כל עובדה אשר סותרת את תפיסת הקונצנזוס הישראלית מקועקעת כמו הייתה דעה אחרת לפני מלחמת יום כיפור. כל קסאם הופך לקפצון, כל פיגוע טרור הופך ל"אירוע מבודד", ידיעה חדשותית מודחקת, כל עלייה נוספת בכוחו של החמאס זוכה להתעלמות הולכת וגוברת.

וכך מפלגת קדימה עומדת בסקרים על 40 עד 45 מנדטים, ועוד היד נטויה. העם היושב בציון משוכנע שהוא יודע מה היא האג'נדה של המפלגה הזו, רק כי היא משדרת על גלי המרכז המתון. הבעיה היא, שאפילו בקדימה לא יודעים מה האג'נדה של קדימה, וגם אם יחזור אלינו אבי האומה אריאל שרון, בריא ושלם, הרי כולנו כבר למדנו, ראינו וחווינו את דרך פעולתו. הוא עושה ככל העולה על רוחו, ללא ייעוץ וללא קשר לאשר התחייב עליו, ואין כל דרך שהיא לחזות את פעולותיו, להבין את מניעיו או להתחייב בשמו בשום תחום או נושא.

שרון התחייב שייכנס ללבנון עד לאן שנקבע בישיבת הממשלה, ולמעשה החליט בעצמו עד לאן ללכת, שרון בנה התנחלויות בניגוד לכל החלטה קיימת, ותוך סיכון יחסי ישראל-ארה"ב, שרון העביר תוכנית להחזרת נצרים לאחר שנבחר בבחירות בהן התחייב לא להחזיר את נצרים ("דין נצרים כדין תל אביב", תעמולת הבחירות של 2003). ועכשיו? מי ערב למה תהיה דרכו הבאה של שרון? ומי יודע לאן פניה של קדימה? מצע מסודר אין, השקפתו הפוליטית של צחי הנגבי אינה קרובה לזו של שמעון פרס, שאול מופז אינו דומה בדרכו לחיים רמון, ולגבי רונית תירוש, דליה איציק, אלי אפללו, רוחמה אברהם, אבי דיכטר ועוד עשרות המועמדים למקומות ריאליים בכנסת הבאה בכלל אין קצה קצהו של חוט לגבי מחשבותיהם, אמונותיהם, דרכם. מה מקשר אותם? המרכז הפוליטי. הנגבי הוא מרכז פוליטי? שמעון פרס הוא מרכז?

העם מאמין ורוצה להאמין ששרון יקבע חד צדדית את גבולות המדינה. איך אנחנו יודעים את זה? מי קבע את זה? מי הצהיר על כך? שרון עצמו התחייב לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות שלא יהיו עוד נסיגות חד צדדיות. והרי אם זה כך, אז למה להצביע לקדימה? מי יודע לאן פניה של ממשלה בראשותו של שרון? בראשותו של אולמרט? או אולי יהיה זה פרס אשר ימשוך בחוטים?

כל זה אינו משנה את העובדה שיהא העומד בראש המפלגה אשר יהא, בסקרים המפלגה תמשיך לדהור. יהא העומד בראשה אפילו ברוך מרזל, מיד יוכר כמתון וכ"אישיות מחברת בציבוריות הישראלית".

זהו מצג השווא של הציבוריות הישראלית. הפלירט הפוליטי עם המתינות יניח שטיח אדום מתחת רגליהם של מי שישתמשו בו באופן החכם ביותר. בפועל, כמו בפעם הקודמת שנבחרה ממשלה בישראל, היא תעשה את מה שהיא תחפוץ לעשות, בהתאם לשיקולים שאינם חשופים לציבור, ובהתאם לאינטרסים אישיים ושונים, ואנחנו נמשיך לאכול את המטעמים אשר יבשלו בשבילנו, או את הפופקורן הטעים, אשר מנעים את זמן צפייתנו בסרט הרע שלנו.