צפים, אבל לא טיפשים

יש עוד 67 ימים לבחירות. בימים האלה מותר לנו לצוף, מותר לנו להקשיב ולאסוף מידע שיעזור לנו לגבש דעה מדויקת: מה אנחנו רוצים ממי. או-אז נוכל להגיע לקלפי, ב-28 במרץ, כשאנחנו מוכנים היטב.

בינתיים, משחקים הנערים לפנינו, ומציגים לנו, הקולות הצפים, את חזון אחרית הימים כפי שהיו רוצים שנראה אותו. הם מזמינים סקרים, הם מתמרחים בטונות מייק אפ, הם נלחמים על תשומת ליבנו. אבל מה שרואים מפה, לא רואים משם. אנחנו לא פריירים. אי אפשר למרוח אותנו.

אנחנו רואים שהליכוד לא מצליח להתארגן תחת ביבי. אנחנו רואים שסילבן מקים לו תת מחלקה בתוך הליכוד. אנחנו רואים שלימור ליבנת, המפסידה הגדולה של הפריימריס, מתכוונת לצאת לקמפיין בחירות משל עצמה. אנחנו רואים שכל "היחד" שביבי הציג לנו עם סילבן, היה שטיק אחד גדול, אנחנו מבינים שחברי המרכז כבר מבינים שהבחירה בביבי על פני סילבן מצטיירת כשגיאה פטאלית. גם כחלון במקום הראשון לא יכול להשאיר עלינו, הצופים מן הצד, רושם חזק. נכון, כחלון בחור נחמד, היה נחמד לכולם כל הזמן. סבבה. אבל מקום ראשון?! כחלון יהיה שר החוץ, או אולי שר האוצר?

העבודה, לעומת זאת, בחרה טוב יותר. הרשימה שלה שילבה אנשים טובים במקומות טובים. אבל גם עם ההצלחה המרשימה הזאת באמתחתם, החברים לא הצליחו להחזיק פאסון יותר מ-3 דקות. עוד לא ירד המסך על טקס הניצחון בבית ברל וכבר התחילו הבכיות והליכלוכים. אלי בן-מנחם כועס על פואד. פואד ווילנאי כועסים על פרץ. פרץ סגר את הדלת בפני אהוד ברק וויצמן שירי מפיץ שמועות על ברוורמן. "מקורביהם" של פואד ווילנאי יללו על התוצאות וקבלו על הדילים. אנשים טובים שהתגלגלו לסוף העשיריה השניה, כמו אלון פנקס ואורנה אנג'ל, שילמו את מחיר התחברותם עם אהוד ברק. ברק עצמו ברח לחו"ל וקיווה שבתור ראש ממשלה לשעבר, ישמר לו מקום של כבוד לצד עמיר פרץ - מה שיאפשר לו לזנב בו. אבל פרץ לא פרייאר, הוא החליט שלא, והבוקר, ע"פ הסקרים, התברר שקלע לטעם הציבור.

הציבור חכם, הציבור לא שוכח. הציבור רשם לפניו שברק בילה בדרום אמריקה ועשה לביתו בזמן שמפלגתו שינסה מותניה והצליחה להנפיק רשימה מצויינת לכנסת- בלעדיו.

וכל הזמן הזה, כשביבי מגלה את פרצופו האמיתי ומציע לגרש מהליכוד את "הבוגדים", ופואד מיילל על מיקומו ברשימה, מקדימה לא שומעים שום חריקות בינתיים. נכון שהמקורבים לאהוד אולמרט מבינים שכשאהוד נזהר- הוא מצליח, ומה יהיה כשיתחיל לדבר. אבל בינתיים, אהוד נזהר, אנשיו נזהרים, ציפי ליבני נזהרת, ומה שאנחנו מקבלים זה מפלגה עם רשימה מרשימה, עם יכולת התנהלות מופתית, עם מספרי אחד ושניים שעובדים יחד, ולא תוקעים מקלות זה בגלגלים של זו. הציבור אוהב את זה וקדימה ממשיכה לצבור תנופה בסקרים של סוף השבוע. בסקרים קדימה נעה בין 43 ל-44 מנדטים. העבודה עולה ל-21 מנדטים, והליכוד מאבד מנדט אחד ועומד על 12 מנדטים.

אז אילו מסרים ינסו 3 המפלגות הגדולות להעביר השבוע לקולות הצפים?

בקדימה ינסו לעשות כמה שפחות, ויסתפקו בלא-לעשות-שגיאות.
בליכוד ינסו לטייח מפני הציבור את המצב האמיתי בצמרת הרעועה, ורק עמיר פרץ צריך השבוע לעשות ולעשות ולעשות, כדי לשכנע אותנו, הקולות הצפים, שהוא לא הגיע לכאן במקרה, ושיש לו אג'נדה ושהוא יכול להיות מנהיג על-אמת.

הימים הקרובים הם ללא ספק הימים הגדולים של הקולות הצפים. כל מנהיג ינסה לחבק וללטף את הקול הצף ולנסות לקרב אותו אליו. השורה התחתונה ברורה למדי: אנחנו עייפים ממצב של מלחמה ושלום, אנחנו חכמים יותר ובוגרים יותר ומוכנים לפשרות, ובעיקר אנחנו מאמינים שרק תפוחי אדמה לא משנים את דעתם. לנו מותר לצוף ולשנות את דעתנו חדשות לבקרים, עד שעת האפס. ובינתיים: אנחנו רואים הכל ושומעים הכל. אז אל תעבדו עלינו.