פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחקר: התקשורת הקצינה את דרמת ההתנתקות

      עמותת "קשב" ניתחה את דיווחי התקשורת בתקופת הפינוי ומצאה, כי התקשורת הקצינה את הדיווחים ונמנעה מכל ביקורת על הממשלה

      מחקר אקדמי שערכה עמותת "קשב" ניתח את דיווחי התקשורת הישראלית על ה[[התנתקות]], מהשבועות שקדמו לביצוע התכנית ועד סוף הפינוי. מהמחקר, שבחן את שלוש העיתונים ושלושת הערוצים הראשיים, עולים כמה דפוסים של סיקור ועריכה שחזרו על עצמם ברוב דיווחי התקשורת. לטענת החוקרים, הדפוסים האלה גרמו לכך שהתקשורת בעצם העבירה אך ורק את המסר של הממשלה, והתעלמה מכל הצדדים המורכבים של ההתנתקות.

      העצמת האיום והבלטת תרחישים קיצוניים

      הדפוס הראשון שזיהו החוקרים היה העצמת האיום מצד מתנגדי ההתנתקות והבלטת תרחישים קיצוניים. אמצעי התקשורת הזהירו שוב ושוב מפני עימות אלים בין ה[[מתנחלים]] לבין אנשי כוחות הביטחון. התסריטים האלה, שלמעשה לא קרו, כבשו את הכותרות. הדו"ח מצא כי בניגוד להם, 600 מתוך 1,000 הכתבות שעסקו במחאת המתנחלים דווקא כללו מידע חשוב שסייג את התסריטים הקיצוניים, אבל אלה הופיעו באופן שיטתי בעמודים האחוריים ובתוככי מהדורות החדשות, לרוב מתחת לכותרות מטעות. אפשר לראות, אומרים החוקרים, שהמידע על המגמות המתונות הגיע למערכות החדשות, אבל אמצעי העריכה הפכו אותו לפחות חשוב, וכך יצרו מסר מאיים.

      הדו"ח טוען כי את המחיר שילמו, לפחות באופן חלקי, המתנחלים עצמם, שהדימוי שלהם הפך לקיצוני ללא הצדקה. כשהתברר בסופו של דבר שהפינוי עבר ללא התנגשות אלימה בין יהודים ליהודים, התחלפה החרדה שיצרה התקשורת בגאוות האחדות, כאילו החברה הישראלית "עברה את זה יחד". "במקום לבחון כיצד קרה שנסחפו אל תסריטי אימה, בחרו אמצעי התקשורת לטפוח לחברה הישראלית, ובעיקר לכוחות הביטחון, על השכם", נכתב בו.

      העצמת הטראומה הלאומית

      הדפוס השני שמצאו החוקרים מראה, כי לתחושת החרדה שהעבירו כלי-התקשורת התלוותה הצגה של ההתנתקות, בכל הערוצים, כמו אירוע טראומטי בקנה מידה לאומי. "המתנחלים עוברים טראומה, המפנים עוברים [[טראומה]], והישראלים כולם עוברים את הטראומה אתם", כתבו. מתחילת אוגוסט ועד סיום הפינוי התפרסמו יותר מ-1,200 כתבות שחזרו וסיפרו סיפור קורע לב על הכאב והקושי הנפשי של כל מי שהיה מעורב באירועים. כלי התקשורת מלאו כותרות מלודרמטיות, כמו: "חיבוק אחרון"; "שלום לעזה"; "בדמעות"; וגם- "אבא, איך אורזים ים?", ותמונות ענק של בכי וייסורים.

      אולם, טוענים החוקרים, מול הטרגדיה המתוקשרת הזו, אפשר למצוא בדיווחי הכתבים גם את המציאות המורכבת שלא הגיעה לכותרות. כך, למשל, נדחקו לשולי הדיווחים מתנחלים שהביעו אופטימיות באשר למקום יישובם החדש. יתרונות הדיור החליפי כמעט ולא הוצגו. רק לעתים נדירות, לאורך חודש ההתנתקות כולו, הופיעה בכלי תקשורת זה או אחר ההשוואה המתבקשת בין מצוקת המתנחלים למצוקותיהן של קבוצות אחרות בחברה הישראלית.

      התעלמות מהצד הפלסטיני

      "הצגת ההתנתקות כטרגדיה של החברה הישראלית", נכתב בדו"ח, "התבטאה גם בחוסר התייחסות מהצד הפלסטיני". התקשורת התעלמה מההיערכות הביטחונית היעילה של [[הרשות הפלסטינית]], שתואמה בחלקה הגדול עם צה"ל, במהלך ההתנתקות ואחריה. לאורך התקופה, אמרו גורמים בכירים רבים במערכת הביטחון של ישראל כי הפעולות הפלסטיניות היו מרשימות, ושיחקו תפקיד מרכזי בביצוע המהיר של הפינוי. כמה מהם דיברו בגלוי על "איפוק פלסטיני".

      אולם, "בעוד שבימים רגילים כובשות הערכות 'גורמי ביטחון' את הכותרות כמעט באופן אוטומטי, במקרה זה הן נדחקו באופן שיטתי אל שולי הסיקור", כתבו. 96 מתוך 102 הדיווחים בעניין זה נבלעו בגוף ידיעות, כתבות ובמוספים; רק שישה דיווחים כאלה הגיעו לכותרות.

      החוקרים מצביעים על כך שהפלסטינים "זכו" להגיע לכותרות בעיקר כאשר הוזכרו בנסיבות שליליות. כאשר פורסמה הערכה שלילית אחת (שלא התממשה), היא הופיעה בכותרת ראשית שאמרה "גורמי ביטחון: הטרור עלול לעכב את הפינוי". הדו"ח מציין כי באותו גיליון בו פורסמה הכותרת, בעמוד 4, נכתב כי: "במהלך הימים האחרונים דווקא חל שיפור משמעותי ברמת התיאום בין צה"ל לכוחות הביטחון הפלסטיניים".

      רק לאחר הנסיגה, כותבים החוקרים, כאשר אלפי פלסטינים נכנסו אל שטחי ההתנחלויות המפונות, שרפו בתי כנסת ולקחו שאריות ציוד שהמתנחלים השאירו במקום הם החלו להופיע בעמודים הראשונים של כל העיתונים ובכותרות המהדורות בכל הערוצים.

      התעלמות מסיבת המהלך והשלכותיו

      הדפוס האחרון שזיהו החוקרים הוא מניעה מכל דיון ציבורי על הסיבות להתנתקות ועל מה שיקרה לאחריה. עד שהושלמה ההתנתקות הציגו אותה העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה כצעד הכרחי, בלתי ניתן לעצירה, שאין כל צורך להסבירו אותו או לבקר אותו. אמצעי התקשורת ספגו ביקורת קשה מימין על תמיכתם בהתנתקות. אולם, מצד שני, נכתב בדו"ח, הם גם אימצו בשתיקה את הנחת היסוד הימנית המוצהרת של מתכנני ההתנתקות – שאין פרטנר לפעולות מדיניות מתואמות בצד השני – וסיפרו את סיפור ההתנתקות כסיפור חד-צדדי, אירוע שהחברה הישראלית חוותה בינה לבין עצמה.

      החוקרים טוענים כי כך נדחקו הרבה שאלות חשובות אל מחוץ לסיקור: מה יהיה מעמדה של [[עזה]] אחרי הנסיגה? מה יהיה עם המעברים בין עזה לגדה? האם ישראל מתאמת את הפעולה ואת ההתנהלות העתידית בעזה עם הרשות הפלסטינית? שאלות מסוג זה הופיעו רק 63 פעמים בתקופת הבדיקה בעמודי הדעות בעיתונים, ורק 25 פעמים בעמודי החדשות, ברוב המקרים ללא כותרות. כתבים בודדים הצביעו על חילוקי דעות בתוך הממסד הישראלי לגבי "היום שאחרי" ההתנתקות. בדומה, לא נידונו ברצינות הראויה כוונותיו המדיניות של ראש הממשלה שרון או השלכותיהן המדיניות, תוך-כדי ההתנתקות ולאחריה. כך, נכתב בדו"ח, הסיקור התקשורתי ניתק את ההתנתקות מההקשר הכולל של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא תיאר אותה כאירוע המתרחש בתוך חברה ישראלית, הנקרעת בין מתנחלים אלימים וסובלים למפנים גיבורים, שאין לו כל קשר אל כל המעורבים האחרים בסכסוך – בעיקר הפלסטינים בעזה, וגם בגדה.

      בכך, טוענים החוקרים, הסיקור חיזק את המסר המוכתב של הממשלה, ולא מילא את התפקיד הביקורתי של תקשורת במדינה דמוקרטית.