אני מוכרח להודות ששמחתי על מרבית תוצאות השבוע האחרון (כמובן לא על זו שבדנבר, אבל הקבוצה הטובה יותר ניצחה שם). קודם כל, כי האינטגריטי האישי קיבל מעט חיזוק אחרי השפלת הוויילד קארד, עם שני ניחושים נכונים ו-2 מ-4 בסך הכל. דבר שני, כי כפי שדודי כפרי הזכיר - פוטבול בינואר לא משחקים באיצטדיון סגור. פשוט לא. וזה לא קשור לאינדי, למאנינג או לסרג'נט פפר והלבבות הבודדים. פוטבול משחקים בחום, קור, רוח וגשם. צחוק הגורל, אבל גשם לא צפוי בסיאטל בסוף השבוע. אקשן יהיה ועוד איך.
אם איזושהי קבוצה הוכיחה שהיא מסוגלת לעמוד בכל תנאי ובכל מזג אוויר, זוהי הקרוליינה פנת'רס. הפנתרים ניצחו במדולנדס ובשיקאגו רוויי הרוחות, ועשו זאת בשתי דרכים שונות בתכלית. ורסטיליות היא בסופו של דבר מה שמביא אותך לסופרבול. תמיד תמצא דרכים לנצח.
אלא שקרוליינה תצטרך עכשיו להתמודד עם דציבלים שלא מהעולם הזה. המגרש בסיאטל הוא הרועש ביותר ב-NFL, בעוצמה שעולה אפילו על אולמות סגורים. קבוצות נופלות שדודות בספירה הקשה (Hard count) ומהלכים רבים מסתיימים עם דגל צהוב על התחלה פסולה. מעבר לכך, הפנת'רס עלולים למצוא עצמם מבזבזים שני פסקי זמן כבר ברבע הראשון. זה קורה ללא מעט קבוצות בגוב האריות הזה. ככה שהמפתח מבחינתם הוא ניהול נבון של השעון ומשמעת. הרבה משמעת.
הסיהוקס, לעומת זאת, צריכים להיות מעודדים מסעיף ה"תמצא דרך לנצח" שלמעלה. בלי שון אלכסנדר הייתה לכחולי המדים את ההרגשה שהרכבת הרגע עזבה את התחנה, וכמו בכל 21 השנים האחרונות, הסיהוקס לא התלבשו על אף קרון. הניצחון על הרדסקינס שידר מסר חשוב מאוד עבור סיאטל - אנחנו יכולים לנצח. ולא משנה מה יגידו לכם, בקבוצה הזו לא האמינו שאפשר לנצח בפלייאוף. לא ב-99 נגד מיאמי ולא בשנה שעברה מול סט. לואיס. עכשיו, כשמאמינים, גם אפשר. תשאלו את הבוסטון רד סוקס והשיקאגו וייט סוקס מהענף המתחרה.
דרו מי?
הטעות שגמרה ללאבי סמית' את העונה היא הכיסוי אחד על אחד ששם את צ'רלס טילמן על התופס הטוב ב-NFL. סטיב סמית' התעלל במגן הפינה שלו מהמהלך הראשון במשחק. 58 היארד של סמית' כבר בתפיסה הראשונה היו צריכים לעודד את לאבי להצמיד שמירה מתוגברת. היו סמוכים ובטוחים שמייק הולמגרן לא יזניח את התופס, ויעניק לו כיסוי כפול.
סמית' הוא תופס מצוין שיכול להשתחרר מהכיסוי הכפול, אבל הוא צריך עזרה, באוויר ובקרקע. לפחות בפלייאוף הזה עד כה, ריקי פרוהל לא היה אפקטיבי. פרוהל, תופס מאני עם קבלות, קלט שלוש מסירות ל-28 יארד מול שיקאגו ואפילו לא אחת מול הג'איינטס. המשימה רק תהיה קשה יותר עם ניק גוינגס כרץ הפותח, אחרי הקרסול השבור של דה שון פוסטר.
במצב הזה, דלהום יחפש מטרות אחרות, והוא לא מפחד אף פעם להמר. בעוד קריס מאנגם הטייט אנד נראה כמו יעד סולידי, הרי שיותר מפעם אחת הוא יצטרך לזרוק לכיוון של דרו קרטר וקירי קולברט. וכאן נמצא המפתח של הפנת'רס למשחק הזה. סמית' לבד, טוב ככל שיהיה, לא יכריע אותו. גוינגס יכול לתת עזרה לסמית', אבל הוא יצטרך לעבוד קשה כדי לפתות הגנת ריצה משובחת ממילא להתמסר אליו ולסגור אותו. פתיחת צירים אוויריים נוספים תפנה את דלהום ותעשה את החיים של קרוליינה קלים יותר.
בסיאטל צריכים להיות מודאגים לא מזעזוע המוח של שון אלכסנדר כי אם מההספק שלו לפני התקרית. אלכסנדר איבד כדור ורץ לתשעה יארדים בלבד בשישה נסיונות מול וושינגטון. אסור לשכוח שהפנת'רס קרעו את הרץ הכי לוהט בליגה, טיקי בארבר, והעמידו אותו על 41 יארד ב-13 גיחות. אלכסנדר חייב לעצב לעצמו משחק טוב עוד ברבע הראשון, כי אם יש משהו שלא כתוב להגנה של קרוליינה על המצח, עם או בלי ג'וליוס פפרס, זה "פראיירים".
ועם זאת, חשוב לזכור שההבדל הגדול בין הסיהוקס לג'איינטס ולברס נמצא בעמדת הקוורטרבק. האסלבק סחב את סיאטל על הגב במשחק שעבר, ובניגוד לאיליי מאנינג ולגרוסמן (שהיה טוב בנסיון הקאמבק, אבל סייע לבריחה של קרוליינה במחצית הראשונה). עם אלכסנדר בהרכב, האסלבק יכול בהחלט למצוא את הדרך לאנדזון, בעיקר כשדארל ג'קסון הוכיח בשבוע שעבר שהוא בכושר.
אז מה יהיה? לדעתי, קרוליינה הולכת לעשות פה היסטוריה ולהעפיל, לראשונה בשיטת הפלייאוף החדשה, לסופרבול דרך שלושה משחקי חוץ. הסיהוקס עדיין לא נראים בשלים. עובדה אחת שיש לשים אליה לב היא, שקרוליינה שמה 29 נקודות על הלוח בסולג'רספילד. זה עשוי להיות משחק של 50 נקודות ומעלה.