ידידי רימון התעקש שאגיע לשיעור רישום שהוא מעביר אחת לשבוע בסטודיו הקטן שלו במרכז העיר. טען שיש לי כשרון חבוי שחובה עלי לגלותו ולפתחו. למסקנה מרחיקת הלכת, שלא לומר מופרכת, הגיע לאחר שהעברתי לו צ'ק בחתימתי, חוב ישן שלשמחתי הרבה לא גבה עליו ריבית. רימון הביט בצ'ק ואמר שיש לו יכולות לגלות אמני רישום על פי חתימתם. מובן שלא קניתי את החירטוט, אך מכיוון שהסטודיו שלו סמוך לביתי, וביום האמור היה לי זמן פנוי, מצאתי עצמי יושב בין חמשת תלמידיו, אוחז בעיפרון, מתבונן בגופה של דוגמנית העירום ומנסה להסתיר את הזקפה המבישה שהתלקחה בין רגליי.
לשנורקל שלי אישיות משלו, שלא כבעליו הוא אינו יודע להבחין בין אמנות לסקס. הוא דקר את תחתוניי כבולבולון רעבתן של אסיר בחופשה שממהר לשבור צום בבית בושת. כוס אמק, איזו פדיחה, קיללתי אותו בלבי וכיסיתי את הבליטה הארורה בשולי חולצתי.
כעשר דקות מתחילת השיעור חשתי לאסוני שהדוגמנית הענוגה וזהובת השיער הבחינה בבושתי. היא היתה רחוקה ממני מרחק נגיעה, ובין החלפת תנוחה אחת לאחרת צדו עיניה הירקרקות את אזור חלציי. חיוך קל עלה על שפתיה, והיא מיד הסיטה את עיניה למקום אחר. בלעתי את רוקי. זיעה קרה שטפה את מצחי. נחשפתי, איך אני יוצא מהברוך הזה, חשבתי.
גלגלתי את עיני לאזור חלציהם של רימון וחמשת התלמידים. בדקתי אם גם אצלם יש איזושהי בליטה שתביא לי נחמה, תבהיר לי שאני לא הפרא היחיד בסטודיו, אך לא ניכרה אצלם שום תנועה ערה. האברים שלהם נחו על משכבם בשלום, היו תרבותיים לעילא, מבדילים בין קודש לחול. ניסיתי להעלות בעיני רוחי דמויות כעורות שידכאו את עצמאותו של עמוד האש. חשבתי על טומי לפיד ולא עזר, חשבתי על יחיאל חזן ולא עזר, אפילו חשבתי על גולדה מאיר וגם היא לא הביאה את הישועה. ישבנה המוצק של הדוגמנית, שדיה המתוקים וערוותה גברו בנקל על הכיעור. מה עושים, לעזאזל? לקום מהמקום אני לא יכול לקום, בושתי תיחשף לעין כל. להבריח את עיני למקומות אחרים - ייראה כאילו אני מרחף ולא מרוכז בשיעור שניתן לי חינם אין כסף.
כל העת הסתובב בינינו רימון, הביט ברישומים ונתן את הערותיו. יחסית לתלמידיו נהג בי בעדינות ובסלחנות יתרה. כנראה לא ידע איך לאכול את הטעות בהבחנה שלו. על גיליון הנייר שלי היו איורים מביכים, דומים יותר לשרבוטים של נער שטוף הורמונים מאשר לרישום. "לא נורא, בוסי," ניסה לנחם אותי, "אולי כדאי שתתחיל מהרגליים במקום מהחזה ומהערווה, תנסה לתפוס את קווי הקרסול ומשם תעלה לשוק ולירך, זה יקל עליך את המלאכה."
מה אני עושה כאן, חשבתי לי. איך אפשר להתרכז דווקא בקרסולה של הבלונדינית העירומה הזאת?
באיזשהו שלב זה נרגע, וחשתי הקלה גדולה. רימון הכריז על הפסקה של עשר דקות. קמתי והתמתחתי. הדוגמנית כיסתה עצמה במעיל רוח והציתה לעצמה סיגריה. אף אחד מהתלמידים לא החליף איתה מילה. באותו רגע זה נראה לי תמוה. חשבתי שהם מכירים אותה מלפנים. לא יכולתי להתגבר על יצר הסקרנות. למרות החשד שהשגיחה בזיקפתי במהלך השיעור, התקרבתי אליה והצגתי את עצמי. מעיניו של רימון ומעיניהם המשתוממות של יתר התלמידים הבנתי שלא נהוג בסטודיו הזה לשוחח עם המודליסטית בזמן ההפסקה. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה מדי - כללים קטנוניים מעין אלה רצוי ואף חובה לשבור.
"אני רונית, ואני מכירה אותך, אני קוראת את הטור שלך," אמרה בחיוך. "שמח לשמוע," אמרתי, רכנתי לנשק את ידה והבהרתי שאני לא מתיימר להיות צייר או רשם, ושאני נמצא כאן רק משום שהוזמנתי. "אתה כותב על רימון השבוע? הגעת לסטודיו כדי לספוג השראה?" שאלה. "זאת לא היתה הכוונה הראשונית שלי, אבל עכשיו את מעוררת בי חשק ללכת על זה." "בתחילת השיעור עוררתי בך חשקים אחרים, זה מאוד שעשע אותי," אמרה ונשפה עלי את עשן הסיגריה. הסמקתי וקברתי את ראשי בקרקע. "אני... אני מצטער... זה... זה לא היה בשליטתי," גמגמתי במבוכה. לא יכולתי להישיר אליה מבט. הרגשתי כמו ילד נזוף. "זה בסדר, אתה לא צריך להרגיש רע עם זה. זה לא צריך להביך אותך... לפעמים אני עושה טיזינג לתלמידים, בכוונה מעגלת את התנועות, בוחנת אם זה עושה להם משהו," צחקקה.
בסוף השיעור התיישבנו בקפה גינזבורג הסמוך לסטודיו של רימון. שם גילתה לי שאף פעם לא שוחחה עם כתבן, סופר בלשונה. אמרה שהיא כותבת מאז שהיתה ילדה וחלומה הגדול ביותר הוא לכתוב רומן.
לפני כחודשיים התפרסם סיפור קצר שלה באחד המקומונים, ומאז התשוקה לפרסם ספר בוערת בה יותר. דרשה ממני לקרוא סיפורים שלה ולחוות עליהם את דעתי. אמרתי לה שאיני בטוח שאצליח לגייס את הזמן בשביל זה, ושאלתי איך היא מרגישה כשהיא עירומה מול זרים. "זה בא לי בקלות," אמרה, "אני קודם כל מתבוננת בתלמידים, מנסה לקלוט מדוע הם כאן, אחרי זה משתעשעת קצת, עד שבאיזשהו שלב אני מתנתקת לגמרי, עובדת כמו מכונה, הגוף שלי שם והראש רוקם לו סיפורים... שתדע לך שזה שהתרגשת בשיעור עורר בי השראה לכתוב סיפור על גבר מחורמן שמגיע לסטודיו לציור, שם הוא נתקל במודליסטית כוסית שעושה לו טיזינג בלי שהוא ירגיש בזה בכלל. למסכן עומד כמו טיל, והוא לא יודע איפה לקבור את עצמו. הדוגמנית נהנית לראות אותו מתפתל, זה מרגש אותה מינית, היא מפנטזת ובלי שאף אחד ירגיש בזה היא גם מגיעה לאורגזמה."
"כל זה בהשראת השיעור? מה, פינטזת עלי בסטודיו?" שאלתי במבוכה. "לא, מה פתאום עליך... בקיצור, אני הולכת לכתוב את הסיפור הזה. אולי תיתן לי את כתובת האי-מייל שלך, אני רוצה לשלוח לך אותו כשאסיים ולשמוע את דעתך. מה אתה אומר, תמצא את הזמן בשביל זה? בכלל, זה סיפור ראוי לדעתך? כדאי להשקיע בו מאמץ? בעצם, אולי תכתוב אותו אתה? תפרסם אותו במסגרת הטור... לא, אני לא אהיה מוכנה להצטלם, תצטרכו לעשות צילום אילוסטרציה... יו, זה יהיה מגניב לדעת שאף אחד לא יידע שאני היא הפנים של המודליסטית, אני ההשראה שלך... אה, ויש לי גם שם לסיפור, מה דעתך על 'הטיזינג של דוגמנית העירום'?