הבלוק הדמוקרטי של אלון אבוטבול

מתח עייפות, שיחות טלפון אחרונות. מטות. תולים שלטים. שולחים משקיפים. מתראיינים. עצבים מרוטים. זזים מכח האינרציה. יש מי שניראה בטוח בעצמו, אבל מצבו לא בטוח בכלל. כמעט הכל כבר נעשה. עסק בדרכים. יום יום. לוח זמנים. ארוחות מזדמנות. שיחות אקראיות. סניפים נידחים בערים רחוקות. יש פער בין הפוליטיקה לרחוב. לא מאמינים, לאף אחד, שאפשר לשנות. מרוץ דמוקרטי. הארד קור פוליטיקס. שמור לי ואשמור לך. מה מחזיק את המפלגה הזאת ביחד? לכל מי שנבחר מחר יש אחריות מוסרית לברר מה מחזיק את המפלגה הזאת ביחד.

הרבה תאווה ויצרים יגיעו היום אל קו הסיום שלהם. מחר, סולמות וחבלים, מי יגיע ראשון מי שני, מסתובבים בתוך אי ודאות -ודאית, או ודאות לא ודאית.

הם הולכים בדרך ורצים. ממקום למקום מעיר לעיר, מקווים וכובשים. דילים, חיסולים, מומלצים או מחוסלים. גורלות אישיים. רודפי כבוד, שררה וכסאות. אנשים טובים, משרתים נאמנים, מתקני עולם, אידיאליסטים מול כוחנים. משרתי ציבור, מלחכי פינכה, נשים וגברים, אמיתות מול שקרים. דברים רבים גלויים וסמויים בכבישים לא ניראים, נפתלים בארץ לא נודעת, ארץ הפריימריס.

מוצאי שבת, 31 בדצמבר 2005, עופר קורנפלד ואני על מטוס בדרך לאילת. שתי פגישות מתוכננות. הראשונה ביוטבתה ב-6 וחצי והשניה באילת, בסניף מפלגת העבודה, ב-8 וחצי. מולנו על הכסא יושבת אישה צעירה. מתפתחת שיחה. למי תצביעי בבחירות? אנחנו שואלים. "לאף אחד" היא עונה, "אם יהיה מישהו שידבר על העוני, על הבעיות בחיי היום יום של האנשים, הייתי מצביעה". עופר מופתע, מחייך. "אבל יש. זה סדר היום של מפלגת העבודה ושל עמיר פרץ". "כולם מדברים, אני מתכוונת לדבר באמת". אנחנו כבר רגילים לפגוש אנשים שהמערכת הפוליטית מזמן כבר לא מעניינת אותם. רוב האנשים ככה.

מסתבר שהיא חצי הונגריה וחצי מרוקאית. סבא וסבתא שלה עלו בשנות החמישים ממרוקו, שמו את כל כספם על חתיכת אדמה בבצרה, היום אחד המקומות הכי יקרים בישראל. הם היו המרוקאים היחידים ביישוב החקלאי, שהפך לנכס נדלני עתיר שומן, וסבתא שלה, כך היא מספרת לי, תמיד הזכירה להם בתרעומת איך רק הם נאלצו לשלם עבור האדמה, בעוד שכל השאר, האשכנזים, לא.

איני יודע כמה הסיפור הזה נכון ולכן אני מביא אותו בשם אומרו. אותה סבתא, מספרת שכנתנו לטיסה, גם העבירה מסר ברור: להידמות לאשכנזים, לשאוף למחוק את הזהות המרוקאית. כך שתי אחיותיה נשואות לאשכנזים וכך היא אינה נמשכת למזרחיים אלא לאשכנזים.

יש משהו בסיפורים האלה שעדיין מפתיע אותי בכל פעם מחדש. זה כמעט נשמע לי לא אמין. לא חוויה שאני מכיר מהבית. אצלנו בבית אף פעם לא דיברו על הנושא. לא היו מזרחיים, אשכנזים, כל ישראל היו חברים. חברים טובים! אבל המסר הסמוי נקלט אצלי איכשהו, מהאויר - לדמות להם. מעולם לא חוויתי על בשרי מה שנקרא קיפוח או אפלייה. גזענות כן, לא גלויה, וכשהייתה גלויה, לא כלפי, אלא כלפי אחרים. אני מה שנקרא מתאשכנז קלאסי. אחד שלא תואם את הסטריאוטיפ, אבל על כך באחד הבלוקים הבאים.

"אני מזרחי" הערתי.

"טוב אתה לא ניראה מרוקאי, בעצם אתה דווקא כן ניראה אבל...". "לא שחור ונחות" השלמתי אותה. "כן" היא שמחה שהבנתי.

"את יודעת" אמרתי, "לא משנה כמה השגתי בחיי, אני עדיין צריך להזכיר לעצמי לפעמים שאני מספיק טוב, שאני יכול". "גם אני", שוב הפתיעה אותי עם תשובה, "אבל מרגע שהבנתי את זה עבדתי על זה", עיניה נצצו מגאווה, "כשרציתי לפתוח את העסק שלי הכרחתי את עצמי לחשוב שאני יכולה להגיע רחוק, לחשוב רחוק."

השאלה עד כמה רחוק?

קיבוץ יוטבתה רחוק מאילת 20 דקות נסיעה. שער צהוב נפתח, במועדון פגשנו את בילו המארגן, בנו ואישה נוספת בגיל העמידה, שעמדה ליד הספרייה. למה חשבתי שהיא מתנשאת האישה הזאת?! "לצערנו אנשים לא באו", שמעתי את קולו של בילו מדבר עם עופר בצד השני, "אולי זה בגלל הסילבסטר". כיבדו אותנו בתה וקפה. אני ניצלתי את הזמן בינתיים לקשקש קצת בפסנתר.

קיבוץ. מאז שאני ילד יש לי עניין לא סגור עם הקיבוצים. הם היו נחשקים, יפים מעוררי השראה, אבל סגורים ומסוגרים; שותפים בתוכם, אבל לא אוהבים זרים. באושה ורמת יוחנן, הקיבוצים השכנים של קרית אתא, עיר ילדותי, הייתה בריכה שאף אחד לא שחה בה, אבל הכיף העיקרי היה לקפוץ על קוביות החציר שהיו מסודרות בצורת מגדל. כדי להגיע אליהם הצטיידנו בסנדוויצ'ים ומימיות וחצינו שדות. שעה טיול בטבע. רחוק.

הקיבוץ היה לי קסום. אמא שלי תמיד פינטזה לגור בקיבוץ - המדשאות, השבילים הקטנים, האופניים הלא קשורות, חדר האוכל הנקי, האוויר, האור, העצים, העצמאות של בני גילנו. אבל פניהם של האנשים במקום היו לי קשים. איכשהו תמיד זה נגמר בזה שגורשנו בבושת פנים "שטח פרטי החוצה!". שותפים אבל רק בתוכם.

בחזרה במועדון, יושבים על ספות נוחות סביב שולחן. "הבחירות האלה" אמר הבן של בילו, "הן על צדק מול צדקה".

"טוב", נשמע קול מכיוון הספרייה. בילו הרים מבט לעבר האישה שראיתי קודם ושעכשיו כבר עמדה בדלת. "לאן את הולכת שרל'ה?" שאל. "אני רואה שאף אחד לא בא..." אמרה ויצאה. קמתי ויצאתי אחריה. בחוץ בחשיכה יכולתי להבחין בה ליד אחד מזוגות האופניים. שורות שורות של אופניים חונות. ניגשתי אליה והצגתי את עצמי. "באנו מרחוק" אמרתי, "יהיה לנו לעונג אם תארחי לנו לחברה. אנחנו כבר פה". היא הייתה מופתעת. מלמלה משהו על מיעוט המשתתפים שגרם לה צער, רצתה לקבור את עצמה באדמה, אז העדיפה ללכת הביתה. לא היה לה נעים מאיתנו. מה שפירשתי כהתנשאות, התברר כמבוכה. לא ויתרתי לה והיא ניאותה וחזרה. המשכנו ודיברנו. אני חושב שהצלחנו לשכנע את כל מי שהיה שם: כל השלושה, להצביע לעופר בפריימריס. כשקמנו הייתה לי הרגשה שהמרחק בין הקיבוץ לעמיר פרץ קצת הצטמצם.

ועכשיו אילת. 20 דקות נסיעה בכיוון ההפוך. לא כל כך רחוק. בסניף המפלגה בעיר היו שמונה אנשים. כבר שיפור. אחרי השיחה הזמין אותנו אחד המשתתפים למעדנייה שלו. הוא פתח לנו שולחן מלא כל טוב. דברים שהוא עושה בעצמו. אם היה בתל אביב היה נחשב להיט בטוח. המרחק בין תל אביב לאילת עדיין גדול אבל אנחנו הרגשנו בבית. על הקיר ליד המטבח תמונה של ה"באבא סאלי". מישהו העיר שיש לנו אף דומה, לי ולו. עברנו לדבר בצרפתית, ואז התברר שהוא פייטן. ביקשתי ממנו לשיר והוא, נעמד כולו חגיגיות טקסית, וסילסל.

וקולו לקח אותי רחוק.

היום הפריימריז. ואנחנו בקלפי צריכים לחשוב. רחוק. שאפשר להגיע רחוק. אחר כך בבחירות. הכי רחוק.


אא