מפלגה מתה מהלכת

אתמול בחרה נבחרת ביילין, סליחה יח"ד, סליחה לחוד, את רשימת המפלגה לכנסת. חיים אורון, רן כהן, זהבה גלאון, צביה גרינפלד אבשלום וילן, מוסי רז ואילן גלאון התמודדו על הארבעה עד שישה המקומות הריאלים ברשימת המפלגה הלא מוסברת הזו לכנסת. בין לבין, בעשירייה הראשונה, יש גם שיריון לערבי, שני שיריונים לנשים וכמובן שהמקום הראשון ששמור למנהיג המפלגה ביילין. איך לומר? צפוף.

בכנסת היוצאת היו למרצ-יח"ד-שח"ר, שישה חברי כנסת; שזה בערך שישה ח"כים יותר ממה שצריך להיות מספרם בכנסת הבאה. לזכות המתמודדים ניתן לומר שכיחידים מדובר בפרלמנטרים פעילים, עם שאיפות להטיב עם הציבור בישראל, בנוסף לשאיפותיהם למצוא מקום נוח להניח את הישבן בארבע השנים הבאות. אך כמפלגה, הנבחרת של ביילין מייצגת ממש כלום.

אם נבחן את הטיקט המדיני, ניתן לראות שיח"ד לא מייצגת שום דבר חדש מבחינה אידיאולוגית. מדינה פלסטינית והידברות עם אבו מאזן הפכו לבון-טון של כמעט כל מפלגה בקשת הפוליטית. נתניהו וחבורת הניצים שלו רוצים נסיגות בהסכם ובהסכם בלבד. אולמרט ליבני, רמון ופרס מוכנים להידברות, נסיגות והסכמים, ובין לבין ניתן להבין מהם שאבו דיס זה לא צור קיומינו. עמיר פרץ והאילמים בעבודה מוכנים לשבת עם אבו מאזן על גפילטע פיש וכשיסגר הסכם, אחרי שעה (כה אמר פרץ) לקנח במופלטה; ועתה לשוס הגדול, ליברמן לא רק מוכן למדינה פלסטינית אלא אף מוכן לפנות את ביתו שלו ולבצע חילופי שטחים ואוכלוסיות עם אבו מאזן על מנת לשמור על הדמוגרפיה הישראלית ולשחרר כמה שיותר פלסטינים מעול האזרחות והכיבוש הישראלים.

ומה יש לביילין להציע ביח"ד עם חברי מרצ? ובכן, את אותו הדבר בדיוק רק עם תבלין אחד מיותר-ביילין. התפיסה של מרצ את הדרך לפיתרון הסכסוך התקבלה פחות או יותר על כל גווני הקשת הפוליטית כשווה ניסיון נוסף לאחר הסתלקותו של ערפאת. שרון אף לקח את זה צעד אחד קדימה ופירק התנחלויות ונסוג אף ללא הסכם, כשהתנהלות הפלסטינים בחבל עזה אמורה להוות אבן בוחן לנסיגות נוספות. אם ביילין וחבורתו מסוגלים לחדש משהו בתחום הזה אז כדאי שיאמרו לנו. אה ועוד משהו, הסכם ז'נבה זה לא חידוש. זו העלאת גירה.

ומכאן נדלג לנושא החברתי-כלכלי, שתמיד מחזיק מים עד שנופל קסאם, קטיושה, או עד שעוד פלסטיני מחליט להתאבד. מה מייחד את ביילין ודובוני אכפת לי מנחשול החברתיות המאיים להציף אותנו בכל שאר המפלגות? למרצ הייתה אידיאולוגיה חברתית ראוייה לציון ואמיתית, שאמנם הוקרבה שוב ושוב על מזבח ה"שלום", אך בכל זאת לא ניתן היה להתכחש לקיומה (ויסלחו מראש כל המתמודדים המזרחיים החדשים, שאני מתעלם מ"החברתיות" שאימצו להם לפתע, בהמלצת השד העדתי).

אבל כשביילין הפך לראש מרצ, הפכו התפיסות החברתיות לזנב.
ביילין, בניגוד לרן כהן שהתמודד מולו לראשות המפלגה והפסיד, הוא אינו סוציאליסט. הוא דוגל בשוק חופשי, בצמצום המעורבות הממשלתית במשק ובצמצום תשלומי העברה. במקרה הטוב הוא דוגל במדיניות סעד (מקוצצת), אך לא במדיניות רווחה. דהיינו, המרת שירותי רווחה הניתנים לכלל האזרחים בתמיכה ביחידים על בסיס מבחני שכר. ובכל הנוגע למרכז פריפריה - ביילין תומך בחיזוק המרכז וקירוב פריפריה אליו ולא בהשקעה בפריפריה. האם ביילין "חברתי" יותר מאולמרט שמעוניין, לדוגמא, להגדיל תמיכה בסטודנטים מיעוטיי יכולת ובד בבד לקצץ בסבסוד סטודנטים הבאים מרקע מבוסס ונתמכים על ידי הוריהם? בהחלט לא.

בתפיסותיו הכלכליות ביילין אינו שונה כל כך מהנהגת קדימה, וכנראה ממוקם אף יותר לכיוון הליברליזם הכלכלי א-לה נתניהו; למעשה אם מצביעי מרצ מחפשים שמאל כלכלי "אמיתי" הם יכול למצוא זאת אצל יחיימוביץ' ופרץ, שלפחות בהצהרותיהם נמצאים מרחק יריקה מקומוניזם. כמובן שאם תשאלו את ברוורמן, שר האוצר המיועד של פרץ, הסיפור יהיה שונה: לברוורמן עמיר פרץ אמר שכל הקטע הסוציאליסטי זה ב-ש.ק.ר.

אם כך מה לעם ישראל לחגיגה הדמוקרטית במרצ של ביילין? מסתבר שזה בדיוק מה ששואלים את עצמם המתמודדים עצמם. כשצורף ביילין למפלגה התברר להם שהם קנו חתול בשק; ועתה הם תקועים איתו. באיבחה אחת הם הפרידו את מרצ מהאג'נדה והעשייה החברתית של המפלגה. ובכל הנוגע למה שרצו ביילין וחבריו-שונאיו במרצ לעשות מבחינה מדינית כבר עשה שרון, ולמעשה יכולים לעשות זאת טוב יותר מהם גם אולמרט, גם פרץ ואפילו נתניהו וליברמן. זה כלל לא משנה מי מהתמודדים יהיה באיזה מקום, וכמה מנדטים, אם בכלל, תקבל יח"ד-מרצ בכנסת הבאה. מרצ הייתה מפלגת חזון, חלק מהחזון הפך לנחלת הכלל, והשאר כבר לא ממש מייצג את מה שנהייה ממרצ. ובכל הנוגע לביצוע החזון, כאן יש מספר לא מבוטל של אנשים ומפלגות שביצוע זה דווקא כן הצד החזק שלהם. אז יסלחו לי ביילין, כהן, גלאון, אורון, וילן ,רז, גלאון, ואי אלו נשים וערבים משוריינים, אך ככל שבוחנים את מה שיש לכם להציע נפגמת האטרקטיביות שלכם. מה לעשות, מפלגת מרכז כבר יש לנו.