וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קן הקוקיה

דודי כפרי

16.1.2006 / 17:03

דודי כפרי נגנב ממה שהפלייאוף הזה עושה, וזה עוד לפני הסופרבול. על הפסד לחובת מאנינג, על ניצחון בזכות גדולה של דנבר

איזה פלייאוף לא יאומן יש לנו.

אתמול, קצת אחרי הסיום המדהים של המשחק ב RCA, שאלתי - מה עוד יכול לקרות פה?

בשלב הזה כבר ראינו את ה MVP של העונה הרגילה מפמבל, משיג יארד ושליש לריצה בשישה נסיונות, ואז מסיים את המשחק עם זעזוע מוח. מי שהחליף אותו היה השחקן עם השם האלמותי מוריס מוריס (תומך נלהב של עזאם עזאם ומעריץ מושבע של שחקן העבר הדגול חזום חזום), והרץ המוביל של סיאטל בחצי היה האסלבק. וזה עוד היה המשחק הכי הגיוני.

אחר-כך ראינו את בריידי נחטף בפלייאוף, את וינאטיירי מחטיא ברבע הרביעי ואת טרוי בראון מפמבל. השושלת האדירה של הפטריוטס הפסידה, במשחק שבו הם השיגו חטיפה אחת אבל איבדו את הכדור 5 פעמים. אותם הפטריוטס, שבמהלך הריצה המופלאה של 10 משחקי נצחונות הפלייאוף שלהם השיגו מאזן של פלוס 21 באיבודי כדור.

והכל התגמד לעומת אותו רבע רביעי של טרגדיה יוונית. רחביה כבר סיכם את מה שקרה שם בצורה מופלאה, אבל עדיין, שווה לחזור על זה, כי יש לי הרגשה שלא נזכה לראות עוד משחק כזה עוד הרבה זמן.

חטיפה. ביטול חטיפה. טצ'דאון והמרה מוצלחת. עוד התקפה, ו 2 סאקים רצופים. פימבול, דהרה לאמצע המגרש שנעצרת. מסירה של מאנינג שכמעט נחטף ואז הבעיטה האיומה האחרונה.

אז שאלתי: מה עוד יכול לקרות פה? מה שקיבלנו במשחק האחרון, בין שתי ההגנות המצוינות, היה המשחק עם סך הנקודות הגבוה ביותר מבין כל משחקי הפלייאוף עד עכשיו. הגיוני.

ברוכים הבאים לפלייאוף של הפוטבול, המקום הכי חם בחורף.

פוקס. בחולם, לא בשורוק

אני מודה שלא ממש עקבתי אחרי המשחק בין סיאטל לוושינגטון. לא הצלחתי להתרכז. גם מהתרגשות לקראת המשחק הצפוי אחריו, אבל גם בגלל שזה פשוט לא היה משחק טוב. נסתפק בברכות לדארל ג'קסון, שהיה מאד נחמד לראות אותו חוזר, ונמשיך הלאה.

המשחק השני של ה-NFC סבל גם הוא, אבל מבעייה הפוכה. בפני עצמו, היה מדובר במשחק מהנה ביותר, אבל הוא הגיע אחרי משחק כל כך סוחף, שהיה קשה להיכנס אליו. ועדיין, מי שנשאר ער זכה לחוויה נהדרת.

קודם כל, עם רקסי אולי יהיה סוף סוף לשיקגו משחק מסירה. זאת וודאי לא נראית מהדורה חוזרת של 2001, שם הם הגיעו להישג שלהם בעזרת הרבה מאד פוקסים ומזל. אבל עם כל חוסר הכבוד ללובי סמית, שהחליט משום מה לשים את המשחק בידיים של שחקן חסר ניסיון לחלוטין, הסיפור של המשחק היא קרוליינה. ג'ון פוקס הסיק היטב את המסקנות מהמשחק הראשון, תקף מהרגע הראשון והכריח את שיקגו כל הזמן להגיב. והגנת שיקגו לא הצליחה במשימה הזאת, בשום שלב של המשחק.

איזו קבוצה נהדרת פוקס בנה, ממש כיף לראות אותם. היכולת של סטיב סמית לבלבל את המגן ולהשתחרר היא פשוט תענוג, והידיים הבטוחות שלו הן מהטובות בעסק. רבים נוטים לראות בדלהום קוורטרבק שמהמר יותר מדי ולוקח יותר מדי סיכונים. אני רואה קוורטרבק שנהנה מהמשחק, לוקח על עצמו את האחריות, והעובדה היא שהרבה יותר פעמים ההימורים שלו מצליחים מאשר נכשלים.

בשנה שעברה, סטיב סמית היה פצוע, ומוחסין מוחמד היה הרסיבר המוביל בליגה. השנה מוחמד בשיקגו, אז סמית הוא הרסיבר המוביל בליגה. זה לא מקרי, ודלהום לא מקבל מספיק קרדיט על העובדה הזאת.

ב-AFC, הסיפור היה שונה. רוב הפרשנים דיברו על זה שהמשחק בין ניו אינגלנד לאינדיאנאפוליס יהיה הגמר האמיתי. בסוף, שתיהן בחוץ, ובצורה מאד, מאד, אכזרית, אבל כל אחת בצורה אחרת.

במקרה של הקולטס, נראה לי שבאמריקה העיתונאים נותנים לדאנג'י קצת חסד, עקב הטרגדיה שעברה אותו, אבל לראות אותו עומד על הקווים היה ממש מעורר רחמים. הוא נראה ריק, והשיא כמובן היה כשהוא ניסה לשלוח את הפאנטר, רק כדי שמאנינג יעיף אותו בחזרה החוצה. הוא נמצא בסיטואציה מאד לא נעימה, אבל האמת חייבת להיאמר - אולי על פייטון מאנינג יושבת גורילה, אבל לפחות ראו עליו שהוא מנסה להילחם על גורלו. כמו הגיבור מהטרגדיה היוונית, שיודע שגורלו נגזר עליו להיות לוזר, והוא מנסה להילחם, רק כדי להיכשל בצורה פאטתית. אבל הוא לפחות נלחם. דאנג'י נראה כאילו הוא איבד את האש, וקשה לראות איך הוא יוצא מזה.

כתב ההגנה של דנבר

אגב, טרנד נוסף ומדאיג שהפלייאוף הזה מביא הוא קרבות של הכוכבים במאמנים שלהם, בגלוי, ראש-בראש. זה התחיל בטיקי בארבר שתקף את תוכנית המשחק מול קרוליינה, נמשך בצ'ד ג'ונסון שכמעט הרביץ למאמן הרסיברים של סינסי במחצית מול פיטסבורג בשבוע שעבר, והשיא היה אתמול, עם פייטון.

אבל בצל כל זה, כמעט ונשכח, איך בשני הדרייבים האחרונים של המשחק, הכדור היה בידיים של פייטון, והוא לא עמד בעומס. כן, פיטסבורג זרקה עליו את כל ההגנה שלה. ג'רי פורטר, שלפני המשחק קרא לשחקני אינדי "רכים מדי", השיג במאני-טיים סאק, ואף אחד מהשחקנים הרכים לא עצר אותו ולא האט אותו. פייטון מאנינג לא הצליח להשתחרר, וכשהוא זרק, הוא כמעט נחטף, פעמיים. איפה היה אדג' בזמן הזה? באותו מקום שהוא היה בתחילת המשחק, כשפיטסבורג נראתה היתה יותר חדה ומדוייקת. גם אז, כשהיה צריך אותו להשתחרר קצת מהלחץ, הוא לא קיבל את הכדור, וגם בסיום, כשבדאון שלישי לשני יארדים מקו ה-29 הוא יכול היה להשיג מצב בעיטה הרבה יותר נוח לואנדרג'ט, הוא לא היה קרוב לכדור.

והגענו לפינאלה המתוק, הנצחון המרגש של דנבר על ניו אינגלנד. קצת מוזר לי איך טום בריידי נותן את המשחק הכי גרוע שלו בפלייאוף, וכל מה שאני שומע זה שדנבר לא היתה מספיק טובה. הרי אם דנבר לא היתה משחקת טוב, אם ג'ון לינץ' ואל וילסון לא היו מפעילים כזה לחץ עליו, אז היינו רואים את אותו בריידי שאנחנו רגילים, לא?

גם מוזר לי, שניו אינגלנד, הקבוצה שבפלייאוף לא מאבדת כדורים, איבדה את הכדור 5 פעמים, וקוראים לזה מזל. מזל היה אם הכדור היה מחליק לבריידי מהיד בלי שיגעו בו, או אם היתה מסירה שפגע במישהו ושינתה כיוון. בזמן החטיפה של ביילי הופעל, שוב, לחץ על בריידי, והוא שיחרר מסירה מהר מדי ולא מספיק מדוייק. צ'אמפ ביילי קרא את המהלך, התמקם מצויין, וחטף. זה לא מזל מקרי, זה מזל שאתה גורם לו לקרות. גם הפאמבלים נבעו מזה ששחקני הגנה של דנבר היו במקום, נכנסו נכון, והשיגו את הפלת הכדור. במהלך העונה דנבר היתה +20 באיבודי כדור. לא בגלל שהשחקנים שלה הימרו והלכו על מהלכים גדולים כמו בסינסינטי, אלא בזכות עבודה קשה.

עוד שלושה משחקים אחרונים, ונגמרת העונה. בניגוד לשנתיים שעברו, השנה הכל פתוח, וכל אחת מהארבע שנותרו יכולה לנצח. לשבת וליהנות, אלא אם אתה בן למשפחת מאנינג.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully