על ווינרים ולוזרים

ההגדרה למונח "לוזר" היא אחת היותר ערטילאיות בספורט. בניגוד לאצן, לתופס, לרץ אחורי או לחובט בייסבול, אי אפשר למדוד לוזר במספרים. ג'ים קלי לקח את בפאלו לארבעה גמרי סופרבול והפסיד בכולם אבל הוא לא לוזר. ליאון לט, אחד השחקנים חסרי הבינה בכל הזמנים בספורט, היה שותף לשושלת האליפויות של הקאובויס והוא לוזר באבוה. לפעמים קורה ששני שחקנים חולקים את אותו צבע חולצה ועדיין החלוקה קיימת: ג'ון סטוקטון - ווינר, קרל מאלון - לוזר. את החלוקה הזו אפשר לקיים גם עם מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן או עם טים דאנקן ודייויד רובינסון. הכל, כמובן, בעיני המתבונן.

חברי דני לרדו אומר שימים יגידו אם פייטון מאנינג הוא דן מארינו, קוורטרבק גדול שיזכרו בגלל המספרים, או ג'ון אלוויי, סמל לוזריות אולטימטיבי שזכה לגאולה וייזכר לא רק בשל היותו הדנבר ברונקוס אלא גם בזכות שתי טבעות שהשיג בדם ויזע רגע לפני שהרכבת עוזבת את התחנה. נכון לעכשיו, פייטון מאנינג הוא אבי כל הלוזרים העכשוויים בספורט האמריקאי. אם לא בגלל הרבע הראשון, בגלל הדרייב האחרון ברבע הרביעי (הסבר בהמשך). אם לא בגלל ניו אינגלנד, בגלל פיטסבורג. אם לא בגלל המשחק, בגלל התגובה שאחרי המשחק. לוזר.

תירוצי ה"אכלו לי שתו לי" של הקולטס יצאו מהחורים לכולם. טוב, כמעט לכולם. הקבוצה הזו נשארה פייבוריטית של הרבה אנשים בזכות פוטבול מסוגנן היטב, קרוב לשלמות, שהשנה נהנה מתמיכה הגנתית נרחבת אבל סימן השאלה עדיין ריחף. 13 הנצחונות הרצופים לא השאירו ספק מיהי הקבוצה הטובה בליגה. איטס פייבק טיים, בייחוד אחרי שהנטל הגדול של הפטריוטס כבר לא נמצא שם. ושוב, זה היה רק כמעט.

ובאמת שנמאס מזה. נמאס לשמוע שוב שקו ההתקפה קרס. נמאס לשמוע שדאנג'י לא מאמן טוב לפלייאוף (אבחנה נכונה, אגב, מה שלא עושה אותה פחות מאוסה). נמאס לשמוע שפתאום שוב שום דבר לא דפק כמו שצריך ברגע הנכון, שהקבוצה הייתה חלודה כי לא שיחקה חודש ימים. זה לא פוקסבורו בשלג, זה RCA תחת גג נגד קבוצה שכבר קיבלה ממך בראש חודש וקצת לפני כן. לאינדיאנפוליס אסור היה להפסיד את המשחק הזה. פשוט אסור, תחת כל תנאי וכל תוכנית משחק גאונית של ביל קווהר ופיטסבורג. והיא קיבלה עזרה גדולה מהשופטים, מהקהל, מג'רום בטיס - ועדיין לא ניצחה. זה תמיד כמעט. זה לחזור מפיגור 21 בבית נגד ניו אינגלנד ועדיין להיעצר על קו היארד האחד בארבעה נסיונות. זה ללכת 13 נצחונות ולא להשיג את ההיסטוריה. זה לקבל מתנה ענקית ולא לנצל אותה. כמעט.

מה שהופך את מאנינג והקולטס ללוזרים הוא דווקא הדרייב האחרון, מהלך שדי הובלע בפרשנויות השונות לאנדרלמוסיה שהתרחשה במשחק הזה בדקות האחרונות. מאנינג שיחק על השיוויון. המסירות שלו היו קצרות ובטוחות. במצב של דאון שלישי ו-2 הוא מעולם לא חיפש את האנדזון, ומדובר בשחקן שמסוגל להפציץ מכל טווח בכל זמן. זה היה קידוח שתי הדקות האולטימטיבי בשביל מאנינג להוכיח לעולם שמספר 18 לוקח את התואר השנה ביי הוק וביי קרוק. והוא שיחק על הארכה. היו לו שני טיים אאוטים, הוא יכול היה להמר, אולי ללכת על ריצה פה ושם, והוא העדיף את המסירות הקצרות בלי לקחת את פסקי הזמן שלו. אם יש משהו שהג'טס לימדו אותנו לפני שנה בפיטסבורג וסט. לואיס מול קרוליינה לפני שנתיים בפלייאוף, זהו המשפט האלמותי: "כשאתה משחק בשביל לא לנצח - אתה תפסיד". במיוחד אם הבועט שלך הוא צ'ק ענק בלי כיסוי כמו מייק ואנדרג'אגט, שכל הבטחה שלו בעבר התבררה כפלופ. לא לשכוח - הוא נחסם במיאמי ב-2000, הוא התגרה בפטריוטס לפני שהחטיא ב-2004 במשחק הפתיחה ואתמול הכדור שבעט בכלל לא היה על הפלנטה. טוב, אז ואנדרג'אגט הוא הלוזר? וואטאבר, די, נמאס.

בסיקור המשחק הבלעתי את התאקל שהציל לפיטסבורג את העונה. במשחק כזה קשה להסתכל על הפרטים הקטנים, אבל הגלישה של 7 לב צהוב שחור לרגליים של ניק הארפר עוד תיכנס לספרי ההיסטוריה. איזה הבדל בין בן רות'לסברגר של השנה שעברה לזה של השנה.

ביג בן של 2005 הוא תופעה הפוכה מזו של 2004. בשנה שעברה הפציע רות'לסברגר משום מקום כדי לעשות היסטוריה בתור רוקי ולהישאר בלתי מנוצח עד לגמר ה-AFC. אבל כבר במחצית השנייה של העונה ראו שקבוצות למדו אותו. בפלייאוף הוא היה אומלל. הוא ניצח את הג'טס רק בזכות האדים שהיו להגנה שלו ונגד הפטריוטס קרס טוטאלית.

השנה הכל היה הפוך. רות'לסברגר ופיטסבורג התחילו בצליעה, תרתי משמע. הקוורטרבק נפצע והקבוצה דישדשה. אלא שבחמשת השבועות האחרונים הסטילרס הם הקבוצה הכי מסוכנת ב-NFL. הקצב של ביג בן הוא בין 20 ל-24 מסירות במשחק. לפי הפתיחה הרצחנית באינדי, נראה היה שיגיע ל-40. הוא מסר 24 פעמים, רובן מדויקות ובזמן אמיתי. ואחר כך בא התיקול על הארפר. אם התיקול הזה לא מגיע, פייטון מאנינג היום הוא לא לוזר. כמה אירוני, הא?

יש סוג של צדק בכך שקבוצת דום לא מגיעה לסופרבול. פוטבול הוא שדה קרב. EXECUTION, הוצאה לפועל, או "הוצאה להורג" במשמעות מעט חריפה יותר, היא מילת מפתח בכל התקפה. ובשדה קרב נלחמים בתנאים אובייקטיביים. ואנדרג'אגט היה 100 אחוז ב-2003 בשערי שדה. מישהו שם כסף שלו היה משחק בסינסינטי, מיאמי, ניו אינגלנד או אפילו דנבר, שם הכדור תופס תאוצה בגלל האוויר הדליל, הוא לא היה 100 אחוז?

מהסיבה הזו חייבים להעריך את הקרוליינה פנת'רס. קרוליינה שיחקה בשניים מהמגרשים הקשים ביותר בינואר, המדולנדס וסולג'רס פילד רדופי הרוחות. קשה מאוד לקוורטרבק אורח להתרגל לכדור, תשאלו את ביל פארסלס שהיה נוהג לסבך קוורטרבקים כשהוא יודע בדיוק אלו זרמים יבואו מנהר ההדסון.

וזה לא הפריע לג'ון קייסי לדפוק שלושה שערי שדה במחצית הראשונה ולא לסטיב סמית' להתל באחת ההגנות הכי טובות ב-NFL (לפי המספרים - הכי טובה). והכי חשוב - זה לא הפריע לדלהום לשחק אחראי ונכון באותו מגרש בו נכתש במפגש שעבר, רק לפני חודשיים. דלהום, אקדוחן אולטימטיבי, לא מפחד מאתגרים. במדולנדס 140 יארד הספיקו לו, הפעם הוא שיחרר את הפצצות שהוא מכיר ישר ליעד.

אחרי ההדחה של אינדיאנפוליס ורוח הפטריוטס שריחפו על הליגה, יש עכשיו שני גמרים אזוריים שהם בגדר אניגמה גדולה. עד היום לא עלו בשיטת הפלייאוף הנוכחית קבוצות שדורגו 5 או 6 לסופרבול. השנה לא בלתי אפשרי גמר בין פיטסבורג לקרוליינה. אם זה יקרה - ההיסטוריה תכה פעמיים.

מה עשו בפלייאוף קבוצות שנפגשו בליגה?

ויילד קארד:

טמפה ביי - וושינגטון: ניצחון לבאקנירס בטמפה בליגה, ניצחון לרדסקינס באותו איצטדיון בפלייאוף.

פיטסבורג - סינסינטי: ניצחון לסטילרס בסינסינטי ולבנגאלס בפיטסבורג בעונה הרגילה, שובר שיוויון לפיטסבורג בפלייאוף.


גמרים אזוריים:

סיאטל - וושינגטון: ניצחון ביתי לרדסקינס בליגה, ניצחון ביתי לסיאטל בפלייאוף.

שיקאגו - קרוליינה: ניצחון לברס בשיקאגו בליגה, ניצחון לפנת'רס באותו איצטדיון בפלייאוף.

אינדיאנפוליס - פיטסבורג: ניצחון לקולטס ב-RCA ליגה, ניצחון לסטילרס ב-RCA בפלייאוף.

דנבר - ניו אינגלנד: המשחק היחיד שהיה בגדר פעמיים כי טוב. שני נצחונות ביתיים לברונקוס.

מה זה אומר? כלום, אבל זה נחמד לראות.