וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

להתראות בשנה הבאה?

15.1.2006 / 15:11

דוד רוזנטל ראה את הפטריוטס שלו אומרים שלום לתואר. זה כאב יותר משהוא חשב. הרהורים על פרידה מהכתר, על הפלייאוף ועוד קצת מהליגה

בשנה שעברה, כשישבתי עם החברים במועדון ה"פיצ'ר" בהרצליה וראינו, מאתיים פלוס חולי פוטבול, את הסופרבול, הפטריוטס שלי שוב ניצחו, את האיגלס. זה הרגיש נחמד, לא יותר מזה. זו לא הייתה האליפות הראשונה ב-2001, גם לא זו של 2003, בטח ובטח לא זו של הרד סוקס, שלושה חודשים בלבד לפני כן. זו גם לא הייתה בוסטון, זו הייתה הרצליה, וב-6:30 בבוקר - למי יש כוח לחגוג?

סופרבול הפך עבורנו בשנים האחרונות לסוג של כורח מציאות. בשנה שעברה זה הורגש היטב, גם בדרך שבה זה נעשה: מין שחצנות כזו של "לא שאנחנו באמת רוצים, אבל זה התואר שלנו". אפילו מקנאב, עם דרייב הבלק אאוט הנצחי ההוא, הסכים איתנו. ככה שכשזכינו, לא הצלחנו להפתיע אפילו את עצמנו.

קשה להבין מה עבר על עיר שהייתה אם כל הלוזריות עד 2001. שלוש אליפויות פוטבול ואחת בבייסבול. מהחבר'ה החמודים הפכנו למפלצות בסגנון הלייקרס. מילד פלא במרכז הקונצנזוס חילק עצמו טום בריידי לתתי קבוצות של "אוהב לא אוהב", מועדון אקסקלוסיבי שהיה שמור בשנות ה-2000 ליחידי סגולה כמו קובי ברייאנט או ג'ורג' בוש (שאותו בעצם כמעט אף אחד לא אוהב).

ככה שעם כל השובע הזה, הייתי אמור ללכת ב-6:30 בבוקר לעבודה (איש ארצישראל הישנה אנוכי, לא כמוכם, בטלנים נמוכי מצח) בנון שלאנט מוחלט, להגיד "נו טוב, שאחרים יקחו, למי אכפת הסופרבול הזה". ובכל זאת, כל צעד היה כדריכה בתוך שלולית של בוץ (רגע - זו באמת הייתה שלולית של בוץ. מה זה המבול הזה באמצע החיים?) והדמעות נשפכו כגשם (רגע, זה באמת היה... טוב, הבנתם את הנקודה). איכשהו הייתה הרגשה שוב שבריידי יסדר, שבראון יחזיר פאנט ברגע הקריטי, שאדם יבעט שער שדה. הכל קרה הפוך.

שלוש שושלות חלשו על ההיסטוריה המודרנית של הפוטבול: הסטילרס של שנות ה-70, הניינרס של שנות ה-80 והקאובויס של שנות ה-90. בשלושים ומשהו שנים של שלטון, פיטסבורג הגיעה לסופרבול פעם אחת אחרי סיום השושלת, והפסידה. הסטילרס מנסים כל שנה למשוך לשם ללא הצלחה והקאובויס בקושי מגיעים לפלייאוף. הניינרס עוד זכו באחד ב-1995, אבל איפה הם היום אני לא צריך לומר לכם.

ובכל זאת - יש מקום מסוים לאופטימיות. הקבוצה עדיין צעירה, לבליצ'יק יש רעב מסוים ובפעם שעברה, ב-2002, שבה לא הגענו לפלייאוף בכלל, ידענו לצאת מזה יפה. עכשיו נלחמים נגד ההיסטוריה, וכשזה מגיע ל"אנחנו נגד כל העולם" - אין יותר טוב מבליצ'יק.

פלייאוף

מה שנראה בעיניי טריוויאלי בבוסטון נראה הרבה פחות פשוט כעת. איך, אלוהים אדירים, איך אנשים כאן רואים פוטבול? איך אתם נשארים ערים לילה שלם? אולי זו הזיקנה, אבל כבר ברבע הראשון של סיאטל-וושינגטון הלכתי לישון. שלוש שעות יקרות מפז, אל נא תעירוני עד למשחק בדנבר. לשמחתי, אני לא לבד, גם רחביה ברמן (חלאת המין האנושי, איש שנכנס למשרדי וואלה! בשירת "הו הו הו, דה וויץ' איז דד") מודה שקשה לו. ובכלל, אתה רואה אנשים משחקים בדנבר ב-5 בבוקר ואומר: "איך הם משחקים בשעה כזו? מה, אין להם משפחה? ומה, איך שנגמר המשחק הם הולכים הביתה ומכינים ארוחת בוקר לילדים לפני בית ספר?" אוי, הבדיחה הישנה הזו תמיד מצחיקה מחדש. בערך.

אבל גם מבעד לעיניים הטרוטות אפשר היה לקבוע שהקבוצה הטובה ביותר ניצחה. עזבו את זה שדנבר זכתה בשבוע החופש וניו אינגלנד הגיעה דרך בית קל במיוחד אחרי דישדוש של עונה שלמה - הברונקוס ניצחו את הפטריוטס על אותם הדברים שניו אינגלנד הרגה את היריבות שלה בשנים עברו. 24 נקודות משינויי פוזשן על איבודים הן הישג עצום. אפשר להפיל את התיק על ההכנה של בליצ'יק, על חוסר הריכוז של פולק, הובס, בריידי וטרוי בראון, אבל כל דבר כזה רק יגרע מההכנה המצוינת של שנאהאן למשחק. לא הערכתי את שנאהאן בעידן שאחרי אלוויי ואני עדיין לא מספיק מעריך אותו כדי להמר שייקח תואר, אבל בצד המנטלי הוא נתן נוק אאוט למאמן היריב.

פארב

קודם כל, ג'ים האסלט ומייק מארץ מקבלים ראיונות למועמדות למשרת המאמן ברחבי הליגה. למה? אלוהים יודע. אני לא נגד לתת להאסלט ולמארץ ג'ובים, אבל לא בתור מאמנים ראשיים. הרמן אדוארדס הוכח כמי שקבלת ההחלטות שלו רעה במיוחד והרת אסון, אבל הכוונות שלו טובות. יש סיכוי שהוא עוד ילמד. האסלט, שהסתכסכך עם כל דבר שזז בסיינטס, או מארץ, שהשמיד במו ידיו אימפריית פוטבול מצוינת, הם לא האנשים המתאימים. מארץ היה דוקטור התקפי בסט. לואיס, הוא צריך לחזור ולהיות מתאם התקפי. או שיקח את אוקלנד, אצלם באמת לא משנה מי מאמן.

מה שמביא אותי למינוי של הפאקרס למאמן ראשי ולסוגיית ברט פארב. בשלוש השנים האחרונות טענתי בלהט שפארב צריך לפרוש. לא מכיוון שהוא איבד את זה במשחק (גם, אבל זו לא הסיבה המרכזית), אלא משום שפארב הוא גרין ביי וגרין ביי היא פארב. ועד שהזוג הזה לא ייפרד, אף אחד מהם לא ימשיך להתקדם.

מה הרקורד של מקארת'י? מתאם ההתקפה בניו אורלינס ובסן פרנסיסקו ולפני כן מאמן קוורטרבקים בגרין ביי? ב-1999, עונת ה-8:8 של ריי רודס? אהה, יצא המרצע, היחסים המצוינים עם פארב.

גרין ביי לא חושבת קדימה. פארב, קוורטרבק בן 36 ואחד מעשרת הגדולים בהיסטוריה, כבר לא יחזור לשיאו. אבל זה לא מפריע לפאקרס להמשיך ולרצות בו בחזרה. כל כך לרצות בו, שחשבו שם על סטיב מריוצ'י, חברו הטוב. אני מת על מוץ', איש ענק, אבל ההישגים שלו לא היו ממש טובים בשנים האחרונות. אז ירדו מאופציית מוץ' והביאו מאמן שיתגלח על הזקן שלהם, כמו שעשו רודס ומייק שרמן בשנים האחרונות. גרין ביי, להזכירכם, היא הקבוצה שייסדה את הפוטבול של העידן המודרני. גביע וינס לומבארדי קרוי על שם מאמנה לשעבר. זו לא קבוצה שנותנת למאמנים להתגלח עליה, או לפחות לא אמורה. יכול להיות שמק'קארת'י יצליח (אני מהמר שלא), אבל קבלת ההחלטות בבירת הגבינה יכולה להטריף את אלה שמסתכלים מהצד.

בסופו של דבר, התשובה הטובה ביותר ל"למה פארב צריך ללכת" ניתנה סופית השבוע. ברט פארב מפריע לגרין ביי. והוא לא עושה את זה, חלילה, מרוע, רק מאהבה. האהבה והמחויבות שלו מפריעים לו לפתוח בקריירה חדשה (שדר, פרשן, מאמן או סתם חוואי במיסיסיפי). אבל הוא כבר לא הקוורטרבק שהיה, הוא עוצר את ההתקדמות של ארון רוג'רס וגרוע מכך - הכל מושתת עליו, גם ובעיקר כשזה קשור למאמן, שהוא עתיד הקבוצה לשנים הקרובות. תפרוש כבר!

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully