ראש הממשלה לא מתעורר ואנחנו מחכים למשיח

הבוקר הוכרז רשמית שמה שיגורנו קרה: ראש הממשלה בתרדמת. הוא לא מורדם, והוא גם לא מתעורר. עכשיו, הבוקר, יותר מתמיד התעוררנו אל הכותרות בדבר התרדמת, ושאלנו את עצמינו אז מה הלאה. מה איתנו. מי ינהיג אותנו. מי יביא אותנו אל הארץ המובטחת. רבין ניסה ונרצח. שרון כמעט בא שמה, כשהכרתו אבדה. ומי נשאר לנו עכשיו? האם אהוד אולמרט הוא האיש ששנים חיכינו לבואו?

ואולי הוא המנהיג שלבואו ייחלנו מאז שנפלנו עם אהוד ברק, שקראו לו גם אהוד ברח, ועם חיים רמון, ועם עוזי ברעם ועוזי לנדאו וביבי נתניהו ועם עוד עשרות הבטחות שלא קויימו, של נערי פלא פוליטיים שעם השנים נעלמו והשאירו אותנו אומה קרועת לב, אך נושמת. שנים חיכינו, כמו נקבה מיוחמת, לגבר שיבוא ויכבוש אותנו. למנהיג שישא אותנו אל מעבר למורשת רבין, שיעביר אותנו קדימה, אל הדור השלישי, ביד רמה ובזרוע נטויה.

ואולי אהוד הוא האיש שלנו? "אפס טעויות," כתב עליו יוסי ורטר בהארץ בסוף השבוע: "למרות השבר ותחושת האובדן ואי הוודאות שפקדה את הישראלים, הוא הצליח לטעת בהם ביטחון ורוגע. הוא שידר להם שיש המשכיות. שיש כאן מי שמוכן לקבל אחריות, להכריע, לחתוך."

אז אולי אהוד אולמרט הוא האיש שאומה שלמה חיכתה לו, כשהיא שטופת דמע וקסם, כמו למשיח בן דוד? כמו לאור בקצה המנהרה? כשאמרתי השבוע לאיש שמאל ותיק, שאולי רואים את האור בקצה המנהרה, הוא אמר- זהירות, זה עשוי להיות אורה של הרכבת הבאה ממול. קשה יהיה לשמאל להסתיר את אכזבתו: השמאל קיווה שהמשיח יצמח מתוכו. אולי משלום עכשיו, אולי ממרצ. אולי אפילו משיח בן תנועת שינוי היה מתקבל ביתר חיבה ממנהיג ימני, שטוען להתמרכזות.

ע"פ היהדות, המשיח אמור לגאול את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר. משיח הוא למעשה יצור אנושי, בן אדם רגיל, אך משכמו ומעלה. בוואלהפדיה מוגדר המשיח, "כאדם שיכול להפוך למשיח ממש, אם ההשגחה העליונה סבורה שהדור כבר זכאי לכך." הרמב"ם היה אומר שהוא מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה, אחכה לו בכל יום שיבוא". גם אנחנו מחכים. גם אנחנו מוכנים וזכאים. נמאס לנו להיות עם סגולה עני, נלחם, פושט רגל, המטלטל כל ימיו בין מלחמה ושלום, בין פיגועים לקטיושות, בין מזרח תיכון חדש למזרח תיכון בוער. אנחנו מוכנים, על השאלה אם אהוד מוכן התשובה פשוטה: אם ימשיך כמו שהתחיל, הוא עשוי להיות האיש הזה. האיש שלא היה גנרל ולפיכך לא ברח משום מקום. האיש שנקרא אל הדגל ובא ללא היסוס. האיש שבא להחליף, ונמצא היורש שיעלה על רבו.

יש מצב שאהוד הוא האיש הזה. האיש שהתחיל את הקריירה שלו בקצוות הימניים של הימין. ב-1978 הצביע נגד הסכמי קמפ-דיוויד, ב-1993 נבחר לראשות ירושלים בתמיכת החרדים וגוש הימין ונלחם בכל כוחו לסגירת האוריינט האוס כמו מוסדות פלסטינים אחרים בעיר. האיש הזה סגר מעגל שלם כאשר בחר להצביע עם הרגליים ועבר עם שרון לקדימה כשהוא בעד ההתנתקות. החלטתו המדינית הראשונה הייתה לאפשר הצבעה במזרח ירושלים. אין ספק: אולמרט הצליח לעבור את השבוע הראשון שלו בכס ראש הממשלה מבלי שיפול לשום בור יקוש, למרות שהבורות היו רבים והעיניים הצופות לנפילתו נלטשו מכל עבר: מישראל ומחוצה לה, מירושלים דרך וושינגטון ועד לאיראן. הוא הצליח להעביר שבוע שלם ודרמטי במיוחד מבלי להצטלם כשהוא מצ'וטט בפמיליאריות יתרה עם כתב טלויזיה זה או אחר. הוא גם לא צולם פעם אחת על כיסא ראש הממשלה, או מעשן סיגר על כיסאו שלו. העיתונות עטפה אותו במלל סמיך של חיבה: מה אומר עליו חברו הטוב רודי ג'וליאני, שעשוי להיות הנשיא הבא של ארה"ב, מה חושב עליו אהוד ברק שהיה כבר ראש הממשלה, מה אומרת עליו ביתו המאומצת. ומול המלל הזה, אהוד עומד ומחשה. זה לא הדבר שהכי מאפיין אותו- לעמוד מנגד. כמו שלא מאפיינת אותו עניבה כחולה (הוא תמיד העדיף צהובות וכתומות) אבל אולי הוא גדל לתוך התפקיד. מהר-מהר- הוא- מתבגר לתוכו. לתוך הלאומי, לתוך הממלכתי. לתוך מה שיכול, בסופו של הליך, להראות כמנהיגות אולטימטיבית. "במקום שאין איש אפילו אולמרט עשוי להיות לאיש". כתב ארי שביט בהארץ. כן, גם השמאל מחכה למשיח, ולא יסכים לקבל לא בתור תשובה. "לא אני הוא האיש לא אני אל שובו משכבר מצפה את/ את קורות נדודי הישנים/ לך הבאתי במקום טבעת" כתב אלכסנדר פן ולא חשב שכעבור חצי מאה, אומה שלמה תהיה מצפה לאיש אחד שכן יעתר לה, שכן יבוא ויציל אותה מעצמה. אהוד אולמרט עשוי להפתיע ולהיות האיש הזה.