פרשנות: הליכוד ביתנו

צריך להודות בזה: [[אביגדור ליברמן]] מרענן את השיח הפוליטי בישראל. בשנתיים האחרונות הוא מגלה חשיבה מקורית ופרגמאטית בכל הקשור לסכסוך הישראלי-ערבי. הנוסחאות המדיניות המוכרות פשטו בעיניו את הרגל ולדעתו הן מבטיחות את המשכו של מרחץ הדמים לשנים ארוכות. חילופי אוכלוסין על שטחיהן (אריאל תמורת ואדי-ערה), והוצאתם של הכפרים הפלסטינאים מגבולותיה המוניציפליים של ירושלים (בכך תיפרד ישראל לשלום מרבע מיליון פלסטינאים) הם, לתפיסתו, הדרך היחידה לפתרון אמיתי ומתמשך לסכסוך בן מאה השנים.

במקור הייתה "ישראל-ביתנו" של ליברמן מפלגת עולים-ימנית. עתה מנסה ליברמן למתג את עצמו מחדש ולבטל את זהותה הרוסית של מפלגתו. איווט הבין כנראה, כי רובם הגדול ואולי המוחלט של העולים כבר מצא את ביתו הפוליטי באחת מהמפלגות הותיקות, והצורך במפלגת עולים כבר לא ממש קיים והחליט שאת הפוטנציאל האלקטוראלי הוא צריך לחפש גם במקומות אחרים.

לכן רשימת ישראל ביתנו לכנסת ה-17 תהיה צברית-ימנית-פרגמאטית (ואם אפשר, גם קצת מזרחית). הצטרפותו של [[ישראל חסון]], המשנה לראש השב"כ לשעבר, לליברמן, מסמנת את הכיוון. בתחום החברתי-כלכלי התגלה ליברמן, בזמן שכיהן כשר תשתיות, כביביסט נחוש, שליווה את שר האוצר לשעבר בכל מסעות ההפרטה שלו ובמאבקיו בוועדי העובדים השובתים.

מכל האישים הבולטים במערכת הפוליטית אביגדור ליברמן מזכיר יותר מכולם את [[אריאל שרון]]. לשניהם קווי דמיון רבים: שניהם נתפסים כ"בולדוזרים" וכביצועיסטים בלתי נלאים, שבניגוד לרוב עמיתיהם לשולחן הממשלה מכופפים את הפקידות ולא מתכופפים בפנייה. "לאיווט, הפקידות לא העזה אפילו לנסות לעשות תרגילים", אומרים מקורביו. הם יודעים על מה הם מדברים. שניהם, ליברמן ושרון נתפסים כמנהיגים חזקים וכריזמטיים, ושניהם לטוב ולרע, עושים יותר משהם מדברים.

לליברמן ניסיון ממשלתי וציבורי עשיר ומוצלח. הוא כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בזמן שלטון נתניהו וזמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד ברור היה, שנולד יורש לתואר "מנכ"ל המדינה". בידו האחת ניהל איווט את מדיניות ההפרטה שקווי המתאר שלה הוגדרו על ידי ביבי - ובידו השנייה הוביל פרויקטים ממשלתיים המתוקצבים במיליארדים בתחום התשתיות, וסייע בכך לצמיחה הכלכלית הזכורה של השנים הללו.

גם במשרדי הממשלה שעמד בראשם הוא זכור כשר החלטי ובעל עמוד שידרה. סדר יום שלו ברור ומגובש ואין ספק כי הוא ידע להטביע את חותמו היטב . שרון כבר אמרנו?! אלא שבדרכו לצמרת המדינית-פוליטית של ישראל, אותה צמרת ששרון נמצא בה היום, ניצבים בפני ליברמן שני מכשולים עיקריים: מוצאו הרוסי ושיוכו הפוליטי. מוצאו הרוסי, מפני שהתדמית שנוצרה לאיווט בתקשורת תואמת לחלוטין את הסטריאוטיפ הבנאלי והגזעני לפיו "הישראלים" קושרים כל הצלחה של "עולה חדש" (ליברמן עלה לארץ ב-78', ממש חדש) למאפייה, לעולם תחתון ולכסף מלוכלך.

המכשול השני הוא שבניגוד לתקשורת, המתארת את איווט כפנאט היושב בביתו שבנוקדים ומחפש במפה את מיקומו המדויק של [[סכר אסואן]] על מנת להפציצו, איווט הוא מהמנהיגים הפראגמטיים שיש כיום בציבוריות הישראלית. צריך רק להאזין לדבריו כדי להבין זאת. לעומת ליברמן, שמציג דרך ברורה וחזון, הליכוד המתחדש של נתניהו צריך לחפש את דרכו המדינית החדשה בעידן התוכניות החד-צדדיות של "קדימה". לכן, טוב יעשה הליכוד אם ייבחן את רעיונותיו של איווט כבסיס רעיוני לעתיד.

יתרה מכך, עם ליברמן בליכוד [[נתניהו]] יוכל לישון בשקט פוליטי מוחלט. אף אחד לא יפריע לו והוא לא יצטרך לדאוג בקשר לסכינים שינעצו בגבו. גם את זה ליברמן יודע לייצר. איווט מצידו יקבל פלטפורמה נוחה, עליה יוכל לעצב ולבנות את דמותו הממלכתית, כמי שראוי להנהיג את המדינה בעתיד. כך יושג האינטרס המשותף. הליכוד יוכל לצאת למבחן הבוחר מצויד בתוכנית מדינית ריאלית וחדשנית ואילו אביגדור ליברמן יוכל סוף סוף, להיות חלק מרכזי בהנהגת מפלגה גדולה ומשפיעה בישראל.

הרי במגרש הפוליטי ליברמן ונתניהו משחקים טניס זוגות מול פרץ ושרון / אולמרט ונמצאים באותו צד של המגרש. לכן, לא ברור לי למה הם לא מאחדים כוחות אל מול האתגר האלקטוראלי הלא פשוט ששניהם ניצבים בפניו ומביאים בשורה מרעננת לבוחריהם המותשים ממאבקים ומפיצולים. אם הם יעשו כך, הם יגדילו את סיכויי שניהם לצאת מהמערכה כשידם על העליונה.

* יוני וולף עבד כעוזרו הפוליטי של בנימין נתניהו במשרד האוצר עד סוף שנת 2004, ומשמש כפרשן וואלה! חדשות במערכת הבחירות.