חוסו על נפשותיכם

האמת היא שדודי כפרי הוא נבלה סרוחה. בואו נתחיל בזה. כפרי קיבל לסקר את שני משחקי ה-AFC בשבוע שעבר. פטריוטס מול הג'אגוארס וסינסינטי מול פיטסבורג. הוא קלע בול - 2 מ-2 בהימורים שלו. אצלי זה היה קצת הפוך: אחד על טמפה ביי, אחד על הג'איינטס והופ - פעמיים כי לא טוב. ולחשוב שרגע השיא בקריירה שלי היה אי שם ב-2003, כשתפסתי בפלייאוף ההוא 10 מ-11 משחקים.

מי שבאמת אין לי מושג איך לאכול אותו הם הקרוליינה פנת'רס. לא יודע מה להגיד על הקבוצה הזו, פשוט לא יודע. הם היו ההימור שלי לסופרבול עד שבוע 15 בערך, ואז הפסידו בבית לדאלאס. ההפסד הזה שיכנע אותי סופית שהם לא חומר לדטרויט. ואז באה ההצגה מול אטלנטה, ובשבוע האחרון ההשבתה של הג'איינטס. שתי השבתות חוץ בתוך שבעה ימים.

קרוליינה מריחה דם כשינואר מגיע. ב-2003 לקח דשון פוסטר את המושכות לידיים עם הפציעה של סטיבן דייויס והיה ענק. מה היו המספרים שלו במדולנדס? 151 יארד ריצה ב-27 נשיאות, ממוצע של יותר מ-5.5 יארדים לנשיאה. מפחיד. כשמסתכלים על הפנת'רס האלה, אי אפשר שלא להשוות אותם לפנת'רס של אז: סטיב סמית' הקטלני באוויר, פוסטר טוחן שעון על הקרקע, דלהום יורה ומרלון מק'קרי בתפקיד ריקי מאנינג של אז, עם החטיפות. ההבדל היחיד? מוחסין מוחמד כבר לא שם. השבוע, במדי הברס, הוא נפגש איתם.

הבעייה שלי עם שיקגו היא שהיא שוב מצטיירת כנאיבית. גם הברס נראים כמו תעתיק של הפלייאוף הקודם שלהם, ב-2001. קבוצה שהגיעה משום מקום לשבוע הביי, עם מאמן שזכה בתואר מאמן העונה (אז דיק ג'אורון, הפעם לאבי סמית') כשבראיין אורלכר עומד ומנהיג הגנת ברזל ההבדל בין ג'אורון לסמית' הוא שלאחרון יש נסיון פלייאוף לא מועט מימיו כמתאם בראמס, אבל זה לא הבדל מספיק גדול. זה נראה דומה, דומה מאוד לפלייאוף של 2001. מצד שני, לשחק בסולג'רס פילד בינואר ועוד לקבל מכות קור מאורלכר אף פעם לא סימפטי.

אז למי ההימור הולך? תודה לאל שיש לי יומיים בערך להתלבט. הרי אתם יודעים שמה שלא אגיד ייצא הפוך. עכשיו הזמן להתחנן על חייכם.

קרוליינה דורגה כמספר 5 לפלייאוף הזה. וושינגטון כמספר 6. מעולם לא עלתה אחת המדורגות הללו לסופרבול, או במלים אחרות: הדרך לגביע לומברדי עברה תמיד לפחות פעם אחת בבית. כשמסתכלים על המץ' אפים של השבוע, יש סיכוי לא רע בכלל שהשנה נראה גמר NFC היסטורי בין המדורגת 5 ל-6.

הרדסקינס הם קבוצה עם אופי. המון אופי. למעשה, האופי בקבוצה הזו מחפה על הרבה חוסר כישרון. מארק ברונל, אחרי כל השבחים המוצדקים שהורעפו עליו, נמצא מעבר לשיא. המספרים שלו לא טובים בחלק השני של העונה. אבל ברונל, ומעליו כמובן ג'ו גיבס, ידעו למצות את ההגנה שלהם עד תום כדי להישאר מספיק זמן בחיים. מסוף נובמבר הם עם החרב על הצוואר ושבוע אחר שבוע הם דואגים להסיר אותה. הבעייה היא שסיאטל היא לא טמפה ביי. מאחורי אחד מקווי ההתקפה הטובים בליגה יגיח שון אלכסנדר, בריא ורענן, ולאדומי העור תהיה בעייה קשה לעצור אותו. בנוסף, דארל ג'קסון חזר מפציעה ארוכה וישחק לצד ג'ו ג'ורבישיוס, שהחזיק את משחק האוויר של הסיהוקס לאורך העונה. עם תנאים כאלה, יהיה הרבה יותר קשה לסקינס להצליח.

מצד שני, וושינגטון היא בדיוק אחד מאותם המקרים שבהם הסטטיסטיקה מרמה. הגנת הריצה שלה סיימה את העונה במקום ה-13. הגנת המסירה במקום העשירי. תאמינו לי, ולא רק מהמשחק בטמפה ביי - זו אחת מארבע ההגנות הטובות בליגה. וזו הגנה שיכולה לעזור לה לעבור גם בסיאטל.

אתם יכולים להאשים אותי בניגוב ישבן ארוך לטום בריידי. מותר לכם. בריידי הוא לא השחקן האהוב עליי בפטריוטס, אבל הוא שחקן שאני לא יכול להעריך מספיק. ולא בגלל המאזן שלו השבוע, 201 יארד ושלושה טאצ'דאונים, היו לו משחקי פלייאוף טובים יותר, אלא בגלל מה שעשו הקוורטרבקים הצעירים האחרים בליגה (ולא נכליל את קרסון פאלמר, שלא זכה להזדמנות הוגנת בפלייאוף הזה).

כריס סימס, שחקן השנה השנייה, הוא קוורטרבק כשרוני. אני מסכים עם כפרי, למרות ההפסד יש את ההרגשה שיש על מי לסמוך בטמפה ביי בשנים הקרובות. אי אפשר להגיד שסימס קרס, אבל איבוד אחד שלו הביא שבע נקודות לרדסקינס והשני חיסל לטמפה ביי את העונה.

איליי מאנינג הוא שחקן השנה השנייה. במחצית השניה של העונה נראתה אצלו ירידה דרסטית, השבוע ראינו כולנו שהמלך עירום: כשהיריבה מצליחה לסגור את טיקי בארבר, הילד לא יודע מה לעשות. המסירות לא היו מדויקות, רחוקות מאזור החיוג המיועד. איליי עוד ישתפר, הוא לא הראשון שנתן הופעת פלייאוף מאכזבת ראשונה, אבל הוא הראה שיש עוד הרבה, הרבה מאוד ללכת כדי לדגדג את האח הגדול פייטון.

בן רות'לסברגר. שנת הרוקי של ביג בן הייתה חלומית. מי בכלל זוכר את הביקורות בסטילרס אחרי שטומי מדוקס נפצע להם? אבל ביג בן של השנה שעברה לא היה מנצח בסינסינטי, עם או בלי פאלמר. הסטילרס כמעט הפסידו בגללו לג'טס ונגד הפטריוטס הוא התבלבל לחלוטין. השנה, עם כל הניסיון שצבר, והוא כבר הוכיח שהוא לומד מהר, רות'לסברגר נראה אחרת לגמרי. פעמיים נקלעו הסטילרס לפיגור 10 נקודות ופעמיים הם חזרו למשחק עם טאצ'דאון בתוך פחות משלוש דקות.

וזה מה שעושה את בריידי כזה גדול. כי בניגוד לשכר הלימוד של מאנינג, סימס או רות'לסברגר, בריידי ראה בדיוק שלושה סנאפים בשנת המשחק הראשונה שלו. בשנייה הוא לקח סופרבול. עכשיו, כמעט כרגיל, הוא צריך שוב להוכיח. היריבה: דנבר, מולה רשם ב-2003 את אחד הקאמבקים הטובים שלו בקריירה.

ג'ואי פורטר אמר אחרי המשחק מול סינסינטי: "אל תתנו לפציעה של פאלמר להיות תירוץ עבור הבנגאלס. ניצחנו כי הגיע לנו". פורטר לא צודק במאה אחוז, הוא צודק ב-1000. קודם כל, את קור הרוח של ביג בן כבר הזכרנו. אבל מלבד זאת, צריך להסתכל על הגנת הבנגאלס של נובמבר-דצמבר: 45 נקודות מאינדיאנפוליס, 29 נקודות מבולטימור, 31 נקודות מפיטסבורג, 20 מהאין התקפה של קליבלנד, 17 מדטרויט ו-37 מבפאלו. אפילו אם נניח את משחק המנוחה בקנזס סיטי, בו ספגו 37 נקודות, בצד, זה עדיין מאזן מחפיר. סביר להניח שגם עם פאלמר במגרש פיטסבורג היתה נותנת 31 נקודות. יכול להיות שאיתו הבנגאלס היו רושמים יותר, אבל מצד שני - זו בכל זאת ההגנה של הסטילרס.

פיטסבורג נוסעת השבוע לאינדיאנפוליס. זה מץ' אפ שקשה לדעת איך לתקוף. מאנינג והחברים לא שיחקו חודש משחק על פול אדרנלין, אבל כל השטויות על חוסר כימיה נמוגות בסנאפ הראשון. מצד שני, הסטילרס כבר שיחקו השנה ב-RCA ומשם לא הביטו לאחור. ביל קווהר הוא אחד שלומד (הוא משקשק רק מול הפטריוטס). לא יהיה קל לאינדי בכלל. ומי ינצח שם? את זה שכפרי המנוול יגיד לכם בניתוח של הימים הקרובים.