אמא, אני לא רוצה להירדם

איך יודעים שאנחנו בינואר ? לא רק בזכות החרמון הלבן שמשתקף מהחלון שלי, אלא בעיקר בזכות העיניים הטרוטות והמבט העייף, של אוהדי הפוטבול.

שבוע שידורי הפוטבול הטוב ביותר מזה הרבה זמן מאחורינו, והפלייאוף בקושי התחיל. בשבוע שעבר היו לנו כמה משחקי בול מרתקים באמצע השבוע, וקינחנו עם כל 4 משחקי הפלייאוף בסוף השבוע. פלא שאשתי מאשימה אותי באפאטיות? מי שמשקיע כל כך הרבה אנרגיה ב-4 לפנות בקר, לא יכול להיות אנרגטי ולעזור בבית אחרי הצהריים. מהבחינה הזאת, מזל שינואר נמשך רק חודש אחד בשנה. בינתיים, רק נשאר להגיד תודה שאנחנו רואים את כל המשחקים, ולקוות שהאשה תסלח בסופו של דבר.

וקצת חבל שהרמה שראינו ברוב המשחקים לא תאמה את גודל המאורע. אני יודע שהקלישאה אומרת שבפלייאוף ההגנות מנצחות. זה לא אומר שאסור לשחק התקפי. את השיאים השליליים של התקפת וושינגטון, אם אפשר לקרוא התקפה למה שברונל, פורטיס וחבריהם עשו שם, יהיה קשה לקבוצה מנצחת לשבור עוד הרבה זמן. היתה רק קבוצה אחת שהבריקה משני צידי הכדור, וזאת קרוליינה. שלא יהיו אי הבנות, אני מאד אוהב הגנות שמשחקות טוב. אבל זה לא מזיק כשגם ההתקפה משחקת באיזו שהיא רמה של יעילות.

בדיוק שני קוורטרבקים הצליחו למסור מעל 200 יארד. בריידי וביג בן. שניהם מסרו ל 201 ו- 208 יארדים, בהתאמה. אפשר להגיד שאם לפטוויץ' היה נשאר הוא היה מוסר למעל 200 יארד, אבל אפשר גם להגיד שאם הוא היה נשאר הוא היה נשתל סופית בדשא על ידי ווילי מקגינסט וחבריו.

אז אולי משחק הריצה דפק? זהו, שלא. רק רץ אחד עבר את ה-100 יארד, וזה היה דה-שון פוסטר, שנתן משחק מרשים ביותר. מי היה הרץ הבא האחריו ? ניק גואינגס, גם הוא מקרוליינה, עם 63 יארד. באף אחת משבע הקבוצות האחרות לא היה רץ שהגיע אפילו ל-60 יארד. לפיטסבורג ניתן להינות מהספק, כי הם הריצו מפלצת תלת-ראשית של פארקר, ורון היינס והאוטובוס הקשיש, אבל לשאר הקבוצות, שהציגו שחקנים כמו קלינטון פורטיס, קורי דילון וטיקי בארבר, לא היה גם את התירוץ הזה. ואם כל הכבוד למשחק הנפלא של פוסטר מקרוליינה, אם אפילו גואינגס השיג 63 יארדים ב 12 נסיונות מול ההגנה של הג'יאנטס, אז ההישג שלו קצת מתגמד.

מעניין, אם וושינגטון וניו יורק היו משחקות אחת נגד השנייה השבוע, האם פורטיס היה מצליח לרוץ ליותר מ-53 יארד, או שהגנת הג'איינטס פתאום היתה יוצאת גדולה לשם שינוי? בטח לא זה ולא זה...

אהבתי מאד את מה שראיתי מכריס סימס. נכון שהוא מסר את האינטרספשיינים בסוף ובהתחלה, אבל הוא הוביל את טמפה לכל כך הרבה הזדמנויות אחרות, והראה הרבה פוטנציאל, בניגוד לקוורטרבק אחר, אחד שלפחות לפי הפרסומות מעריץ עובד נקיון במרכול השכונתי.

אני יודע שאיליי הוא קוורטקבק צעיר, שחקן השנה השנייה בלבד. אבל זה היה המשחק ה-24 שהוא פותח בליגה. כריס סימס, לצורך השוואה, פתח בפלייאוף בפעם ה-13 בלבד. שניהם שיחקו מול הגנות מעולות. לשניהן יש רצים אחורים תותחים, אם כי לקדילק ייקח עוד הרבה זמן לפני שהוא יתקרב לרמה של טיקי, ולאיליי יש סט רסיברים הרבה יותר מוכשר ויעיל.

הפעם, השורה הסטטיסטית מספרת את הסיפור בצורה מדוייקת. מאנינג – 10 מ-18, ל-113 יארד ו-3 חטיפות. סימס – 25 מ-38, 198 יארד ו-2 חטיפות.

שניהם עשו טעויות במשחק הזה, ולפחות חטיפה אחת נובעת מאשמה ישירה של כל אחד מהם. אבל טמפה שמו את הכדור בידיים של כריס סימס, ונתנו לו את ההזדמנות לנצח. אם אדל שפרד לא היה משמיט את הכדור באנד-זון, או אם גרודן לא היה עושה כל כך הרבה טעויות, לסימס וטמפה היה על מה לשחק השבוע.

איליי לעומתו, שהגיע על תקן המושיע שבא להוביל את הקבוצה מ"השוק הטלוויזיוני הגדול", בתחילת העונה היה די טוב, אבל סיים את העונה בקול ענות חלושה.בשנה שעברה, כשהג'איינטס עוד לא יצאו ממאבק הפלייאוף, הם העלו אותו לתפקיד הפותח מתוך אמונה שבעתיד הנסיון שלו ישתלם להם. היום, עונה וחצי אחר-כך, ואחרי שהם הוסיפו הרבה כסף כדי להביא גם את פלקסיקו בורס למדולנדס, הם אולי הגיעו לפלייאוף, אבל יש להם עדיין הרבה סימני שאלה. אני עדיין חושב שמאיליי ייצא קוורטרבק לא רע בכלל, אבל הוא נמצא בקבוצה התקפית מספיק טובה, בסיטואציה מספיק טובה, כדי שאפשר יהיה לצפות לקצת יותר ממנו כבר בשלב הזה.

קבוצה שפחות או יותר ויתרה על המשחק לפני שהתחיל היתה ג'קסונוויל, בהחלטה להעלות את ביירון לפטוויץ' במקום גרארד. להגנתי, אמרתי את זה גם לפני המשחק, אבל גם אני לא חשבתי שלפטוויץ' יהיה כל כך לא-נייד. הוא קוורטרבק יותר טוב מגרארד, אבל לקח לו רוב הרבע הראשון להיכנס לקצב משחק, והעובדה שהוא היה כל-כך נייח מאד עזרה למקגינסט להיכנס לספרי ההסטוריה. נכון שלהשיג 4 וחצי סאקים, מול כל קוורטרבק, זאת משימה לא קלה, ולכן מזל טוב לפרי ווילי, אבל זה מאד עוזר שאתה צריך לרדוף אחרי שחקן חלוד שזז במהירות של פסל.

לסיום, יש את המקרה של קרסון פאלמר. מדובר בסיפור מאוד אירוני. האיש גמר במו ידיו את העונה של הרבה שחקני פנטזי, כשנתן בשלבים המסיימים (מחזור 14 של העונה הרגילה), משחק מחריד. אל תזלזלו בזה, אגב, מפנטזי לא מתעלמים כל כך בארה"ב והירידה ביכולת יוחסה למפעל לא פחות מאשר לבנגאלס. סגירת המעגל של אלי הפוטבול הגיעה בדמותו של שחקן בשם הביזארי קימו ואן אולהופן, ותיקול ביזארי לא פחות, שסיים את משחק הפלייאוף של הקבוצה האמיתית שלו, בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

עד המחצית, כל שחקני הבנגאלס שיחקו עם עודף אדרנלין. לפציעה של פאלמר התווספה גם האגרסיביות המיותרת של פיטסבורג, והאנרגיות העודפות הללו הובילו ליתרון המפתיע של סינסי במחצית. אבל בהפסקה, אחרי שכולם נחו קצת, פולאמלו והחברים שלו יצאו רגועים ומפוקסים, בזמן שההתלהבות הראשוניות יצאה מהמפרשים של סינסי, וגם היה ברור שלא רק שהעונה של פאלמר הסתיימה, אלא גם שאם הוא יחזור בזמן לאימוני הטרום העונה זה יהיה מצב טוב. לא פלא שהמחצית השנייה כבר היתה סיפור אחר לחלוטין, צפוי הרבה יותר לאור הנסיבות.

זהו זה, השלב הראשון מאחורינו, עם 3 נצחונות חוץ, והרבה, הרבה הגנה. השבוע, יש סיכוי לראות משחקי פוטבול בשלג, כמו שמשחק פוטבול בפלייאוף צריך להיות. וגם יהיה משחק אחד, בין שיקגו לקרוליינה. אתם חושבים שבמשחק הזה נראה קצת הגנה?