הבלוק הדמוקרטי של אלון אבוטבול

שואלים אותי למה פרץ? כי פרץ יכול. הוא איש חכם, יצירתי, עם סדר יום ברור, פוליטיקאי משופשף, ובעיקר חי בתוך עמו.

ואולי הקדמתי את המאוחר. לפרץ יש סדר יום שנוגע לי. פרץ הוא איש של שלום. הוא תלמידו של לובה אליאב שקרא כבר בסיומה של מלחמת ששת הימים : שתי מדינות לשני עמים! דרכו היא דרך של שלום.

מאז שאני זוכר את עצמי, מפמפמים לנו שהבעיה המרכזית של מדינת ישראל היא הביטחון - סכנה קיומית אורבת לנו בכל גבול. אחרי חמישים ושבע שנה, ישראל נמצאת במצב הביטחוני הטוב ביותר בתולדותיה, הגיע הזמן להפסיק להקשיב לאלה שמנסים להסית את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות.

עמיר פרץ הוא מנהיג שצמח הרחק מהאתוס הצבאי הישראלי. הוא רוצה לקצץ בערך הביטחוניזם בחיינו, בתקציב הבטחון העצום, לטובת חיי היום-יום בחברה.

הוא האיש שנכון לעמוד בתווך בין ההון והשלטון. הבנקים מפחדים ממנו. ובצדק - הוא לא לצידם. הם יעשו כל שבידם כדי לעצור אותו ויש הרבה כוח באמתחתם. הכוח שלנו הוא באדם. לא בבנקים. אני בעד האדם. עמיר בעד האדם. "קודם אדם", אמר והתנגן קולו כלפי מעלה, "אחר כך כלכלה שתשרת את האדם, וכל אלה בהכרח יביאו שלום", אם רק לא נתנשא מעל שכנינו. עמיר פרץ לא מתנשא. נקודה.

עמיר פרץ הוא המזרחי הראשון בפוליטיקה הישראלית שאינו מסתפק בלהיות מספר 2. כל כולו אומר: אני רוצה 1. אני מספר אחד!

זה משהו שאשכנזים אולי לא מבינים. זה משהו שמזרחיים, לא חשוב מקומם בסולם החברתי, מבינים. זה מתחת לעור. אם תשקיפו איתי לרגע אל העבר תראו שם את [[דוד לוי]] - שר החוץ של יצחק שמיר. כשהתקיימה ועידת מדריד בדרג של שרי חוץ ומטה, לוי התבקש לא לנסוע. זו הייתה השפלה פומבית. הרי זהו תפקידו. אם ראש הממשלה אינו נותן בו את אמונו (למה?) לעיני העולם כולו, זה אומר רק דבר אחד. הביתה.

למה מינה אותו לשר החוץ מלכתחילה? למה לא סמך עליו? שאלות לא רלבנטיות. אולי חשש שהמרוקאי והערבים יסתחבקו חלילה? (חה חה), אולי חשש שלוי ישחרר דברים לא במקום, אולי היה גזען סמוי, אינני יודע.

הבעיה לא בשמיר, אלא בדוד לוי. למה הוא הסכים? כל פוליטיקאי בר שכל היה מייד מניח את המפתחות. לא במקרה של לוי. הוא התקפל ושתק. בשבילי הוא היה גמור פוליטית.

מקרה שונה אבל דומה הוא סיפור [[שלמה בן עמי]], שהיה בתקופת ברק הפוליטיקאי הכי פופולארי במפלגת העבודה. הוא נבחר במקום ראשון בפריימריס. אולי החשש מפני הפופולאריות שלו היא שהביאה את ברק, (האיש שביקש סליחה מעדות המזרח) להציע לבן עמי את תיק המשטרה(?!), סיבותיו (האוויליות, אם יורשה לי) עימו. במקום משרד החוץ, שהיתה המשרה המתבקשת עבור דיפלומט מבריק כבן עמי, במקום משרד החינוך, שם יכול היה "פרופסור" בעל סדר יום פנימי ברור לעשות עבודה רבת ערך, ברק שלח את בן עמי למשטרה.

ההיסטוריה הוכיחה את האיוולת של ברק וגם, למורת רוחי, של בן עמי. קל לי לומר שברק הוליך אותו שולל, תפס טירון פוליטי וסינדל אותו, אבל קשה לקבל את ציותו (המנומס, האווילי, אם יורשה לי שוב) של בן עמי!

הצייתנות, הצורך לא לעשות גלים, לא לעמוד על שלך, הינו חלק מתופעה שקשורה לדיכוי מופנם של המזרחיים. שלא יחשבו שאתה מופרע. תתנהג יפה. אל תיגע בעוגיות על השולחן. נותנים לך - קח. כדי שיידעו שקיבלת חינוך טוב. משהו חזק בתוך המנטליות המזרחית. שלא יחשבו שאתה מופרע.

סיפור הפוך, כדי לסבר את האוזן:

ב-75 כשהקימו את "[[מחנה של"י]]", אז התקווה של השמאל, הייתה חבירה מענינית של אנשים כמו אליאב, אבנרי, תמיר ומרציאנו. סעדיה מרציאנו, היה בוגר [[הפנתרים השחורים]]. הכנסתו לרשימה שמאלית, היתה דבר מתבקש אם כי מאוד לא פופולארי. גולדה מאיר קראה להם " לא נחמדים" אתם זוכרים? אבל הסיפור הוא לא שם.

אחרי הבחירות, כששל"י קיבלה רק 2 מנדטים, הוחלט על רוטציה. אחרי שנתיים פינה אליאב את מקומו לאבנרי, אבל תמיר סרב לפנות למרציאנו. לא עזר כלום. זה נגמר בקטטה ומשטרה בכנסת. ככה הוכח שבאמת "הם לא נחמדים".

נחמדים או לא, בישראל של 2006 כולם מדברים על עוני. כולם מדברים על פערים, אף אחד לא מדבר על צדק. במפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ מדברים על צדק! צדק חברתי קודם כל ואחריו צדק כלכלי ובעקבותיו שלום.

אז מה אם זה מגיע עם שפם, חולצה כחולה ומבטא?

* אלון אבוטבול מתמודד על מקום ברשימה לכנסת בפריימריס של מפלגת העבודה.