קללת בית שאן

ביום בו איתן טייב והחברים שלו פתחו רגליים, בית"ר ירושלים זכתה בתואר אליפות שני ברציפות. אימפריה אמיתית. אלה היו הימים של נתניהו וליברמן ואולמרט ודדש ואוחנה. בית"ר היתה המדינה, המדינה עבדה בשביל בית"ר.

מאז עברו שלוש שנים. בית"ר לא זכתה באף אליפות, בית"ר גם לא זכתה בגביע. הפועל ת"א, האדומה, היכתה אותה פעמיים בגמר הגביע. הפועל ת"א הספיקה מאז לקחת דאבל. גם הפועל חיפה ומכבי חיפה זכו באליפות. מכבי ת"א לקחה את הגביע. בית"ר – שום דבר.

מאז עברו שלוש שנים, ובית"ר ירושלים היא מועדון מפורק. בן-גור, דדש, זאבי, מוכרים, קונים, חובות, מיסים. לפני שלוש שנים בית"ר היתה קבוצה עתירת כוכבים, היום היא נפטרת מהם. לפני שלוש שנים מס-הכנסה לא צייץ ליד בית"ר, היום לא רק מס הכנסה, גם כל חנווני שחייבים לו 400 שקל יושב לבית"ר על הצוואר. זוכרים את משה דדש, מלך ישראל, לפני שלוש שנים? זוכרים את אלי אוחנה, הנסיך, לפני שלוש שנים? זוכרים את ביבי בשיאו?

וכשנופלים, נופלים. בית"ר ירושלים הגדולה, הכבירה, מפסידה לצפרירים חולון. חוטפת שביעיה ממכבי ת"א. אבוקסיס עובר להפועל ת"א ומצהיר שהוא אדום. אפילו איתן טייב נזכר פתאום לפתוח את הפה. בית"ר ירושלים בקריסה. מישהו רוצה את קורנפיין? קחו, רק קחו. אה, הנה עוד חוב קטן של כמה מיליונים, אולי הוא שייך לעמותה או לבן-גור או לדדש או לזאבי או למי. העסק מתפרק. מצחיק לדבר על אליפות.

איתן טייב והחברים מבית שאן מסרו את הכבוד העצמי שלהם, כולו, עבור אותו חלום של בית"ר חזקה, ממלכתית, לאומית. עד אותו יום הם היו גיבורי סרט מלחמה, מאז הם בזויים לנצח. בית-שאן ירדה במהירות, היא בליגה השנייה, הליגות הנמוכות מחכות לה.

אפשר לראות את ההתפרקות של בית"ר (ובית שאן) במונחים מיסטיים: החטא ועונשו, הצדק הפואטי, חטא הגאווה, רשע ורע לו, דברים כאלה. אפשר גם למצוא מכנה משותף יותר ארצי: הריקבון.

כשכל המערכת חלטוריסטית, כשפוליטיקאים מעורבים על כל צעד ושעל, כשהכספים מגיעים מי יודע מאיפה ואיך ולאן, כשהאליפות ניתנת בפתיחת רגליים, כשהמשטרה משתפת פעולה (המשחק הועבר מבית שאן לחיפה בגלל "חשש מאוהדי בית"ר"), כש"מודיעין אזרחי" חוקר ולא מגלה דבר ממה שכולם ראו, כשההתאחדות לכדורגל שותקת ומתחסדת, כשחצי מדינה אומרת שאין לה בעיה עם המשחק העיקר שהאליפות הולכת לבית"ר, כשראש הממשלה מקפיץ כדור במופעי ראווה – הכל רקוב. המשחק מול בית-שאן היה שיאו של הסירחון. מאותו היום, בית"ר נופלת, מתרסקת. עובדה.

כי כשהקומבינה היא המלכה, והרצפה למטה רקובה – אולמי "ורסאי" מתמוטטים.