ואם הוא היה ממשפחתנו

אם הוא היה מהמשפחה שלנו, עכשיו כנראה היינו מתחילים להתחנן על חייו. תניחו לו, היינו אומרים לרופאים. די, תניחו לו ולתאיו, ולגזע המוח שלו, ולדם המשתולל בעורקיו. תניחו לו למות בכבוד, בלי להיות צמח, בלי להיות משותק, בלי להיות אבוד בתוך חייו.

פתאום, על רקע האירועים האחרונים, רפול, רבין וגנדי נראים ברי מזל בסוג המוות שנבחר עבורם. הם מתו באחת. מותם הפתיע אותנו, תפס אותנו בלתי מוכנים, הכאיב לנו, הרס אותנו, אבל גאל אותם מהליך נוראי כזה העובר עתה על ראש הממשלה: יש לו קטטר בתוך המוח. הוא סובל מעליה וירידה בלחץ התוך גולגלתי והרחבה של חדרי המוח. מוחו נמצא בסכנה קשה.

הסיכוי לשיקום המוח, אומרים המומחים, לאחר דימום תוך מוחי בצד הימני, תלוי במידת הלחץ של הדימום על רקמת המוח ופציעת תאי העצב כתוצאה מהדימום עצמו. אם הדימום נספג, הלחץ יורד ונשארת מספיק רקמת מוח שיכולה להתאושש ולחזור כמקודם - עשוי להתרחש שיפור ניכר. מאידך, דמם כזה עשוי להיות קטלני ולגרום לשיתוק חלקי עד מלא.

עיתוני סוף השבוע הספידו את האיש: נכון שהוא חי, אבל הוא בעצם לא ממש חי, הוא לעולם לא ישוב, כנראה להיות ראש הממשלה שלנו ומה שהיה לא הוא שיהיה. לפיכך מתחילים הסיפורים השונים. את גדעון לוי שרון לקח לסיור הזוי בין עזה לרפיח. ליגאל גלאי הוא שימש חבר אישי קרוב, חבריו מה-101 אוהבים אותו, או כבר לא. המתנחלים סלחו לו, ואולי לא. הרופאים מוצאים לו תקווה- ואולי לא.

בינתיים הוא מונשם, והוא מורדם, וקרוביו סובלים סבל גדול, בעוד אנחנו משתמשים בזמן הזה כדי להתרגל, כדי להיפרד ממנו בהדרגה, כדי להבין שכמשה, הוא כמעט הגיע אל ההר, הגיע, אבל לא עבר. זוהי מחשבה מכאיבה. כארץ אוכלת יושביה - אריאל שרון לא היה חריג. אנחנו טרפנו אותו בעודו בחיים. ביום שלפני הכל, שלפנו מן המחבוא את ברוך קרא והעלינו מתוך האוב את אותם החשדות והמימצאים מלפני שלוש שנים. לא ריחמנו עליו: שלפני ימים הוא עבר סטרוק, שלמחרת אמור היה להכנס לניתוח. עכשיו אנחנו מחפשים אשמים: מי מרופאיו לא הבין שיש לתת לו מנוחה, אבל מי מאיתנו לא הבין שמנוחה מהתקפות אישיות חוזרות ונישנות, יכולה להואיל גם היא. למרות שהארץ אוכלת יושביה, עכשיו יושבים בני כל השבט הזה ומבכים מרה את מנהיגם, טרם זמנם, טרם לכתו, ומתרגלים את הפרידה ממנו.

אבל מה איתו? מה עם בניו ובני משפחתו? האם הם מצליחים להאחז בתקווה? או אולי הם כבר חושבים שיש להנח לו לנפשו, לארגן את כבודו ולתת לו את האפשרות להסתלק מאיתנו הירואי כשהיה, לא מושתק, ולא מוצמח, קרוע ראש ואפוף קטטרים הפורצים ממוחו. אנחנו, כאמור, מתרגלים לאיטנו לנורא מכל. אבל מה הוא היה רוצה? מה בניו רוצים? מה לילי היתה רוצה בשבילו?