פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מגרש השדים

      ניצן אדרי חרש את הבכורה של איתי בלטר, שמקפיד על אסתטיקה מוזיקלית גבוהה ומדויקת, אך מאבד קשר עם עצמו

      "השמש הרוח השד והים". כך בחר איתי בלטר – הרכש החדש של של נענע דיסק לבית ניצן זעירא – לקרוא לאלבום הביכורים שלו. שמש באמת לא חסרה בו ובאווירת הלייד בק הישנונית אך ערמומית שלו; גם הים לא דופק נפקדות, עם גיטרות ומקצבי סרף שנשמעים כמו ג'וני קאש בהונולולו; הרוח מסתתרת בטמפו האיטי ובקול הלוחש של בלטר; רק השד, מה לעשות, קצת חסר שם.

      בתור נצר למשפחת נענע קשה שלא למקם את בלטר בראש ובראשונה ביחס לנסיך הכתר סחרוף, אבל התמונה על עטיפת האלבום מזכירה, ולא בהכרח במקרה, דווקא נסיך מעידן אחר, יהודה פוליקר שמו. האזנה לחומרים עצמם אכן חושפת יוצר שפועל בתדרים הפוליקריים, לפחות במובן שהוא פחות תזזיתי ואקלקטי מרוב ההחתמות של נענע, ובאותו הקשר גם האירוח של עמיר לב (גיטרה בשיר אחד) ודויד פרץ (גיטרה באחר) לא נראה מקרי לחלוטין. בלטר מנסה למצב את עצמו בפוזיציה של סינגר-סונגרייטר עגמומי ושתייני, מלנכולי אך מחויך, במיטב מסורת הפולק-רוק והשאנסון (אחד השירים אפילו נקרא "כמו שברסאנס כתב").

      במידה רבה הוא גם מצליח: חבורה מוכשרת של מוזיקאים עוטפת אותו בסאונד רוקיסטי מעודן, מעט מרובע אולי, אבל כזה שמוציא החוצה את השירים והכוונה, והשירים בסך הכל כתובים היטב ומציירים תמונה מאוד מובחנת ומנומקת. במרבית הטראקים מרכז הכובד הוא טקסטואלי ולא מלודי – הלחנים יחסית סטטיים – והכתיבה של בלטר לוקחת אותנו לסיור מודרך בתל-אביב כבירה אירופאית מעושנת ומסתורית, ולחלופין בישראל כארץ ישימון במערב הפרוע של ארה"ב, לא בלי מודעות עצמית לגיחוך והפאתוס בנסיונות הללו.

      אלא שהמודעות העצמית הזאת לא מסוגלת לחפות על השרירותיות בנסיונות. בלטר שואב, כאמור, מן המסורת של השאנסון והפולק רוק, ולכן אולי הגיוני לשאול משם גם את הדימויים, אבל כשהוא מתאר את חייהם של פושעים קטנים בבארים אפלוליים, או בריחה בערבות הנפש עם ה"ואגון", בלטר קצת מאבד קשר עם המציאות שסביבו. ככל שהשירים נסמכים יותר על אוצר הדימויים של האתוס המוזיקלי שלהם – שהגיע, כמובן, מארצות רחוקות ושונות מאוד מזו שלנו – הם מתנתקים יותר מחוויה רגשית אמינה, ובצירוף הלחנים החצי-מדוקלמים של בלטר משדרים משהו קר ושכלתני מדי. שלא יהיה ספק, בלטר כותב מתוך חוויה אישית ולא כשעשוע אינטלקטואלי; אבל תהליך העיבוד שהחומרים שלו עוברים בדרך אל המוזיקה פועל יותר מדי על הראש ופחות מדי על הבטן.

      זה לא שאין הברקות. "סמי", בעיקר, הוא בלדה מסוגננת עם המון חן (ולשם שינוי גם לחן די מדבק), אבל יותר מפעם אחת באלבום ניצתים רגעי קסם אקראיים שמזכירים איזה פוטנציאל רב טמון כאן. זה פשוט לא קורה מספיק. רוב האלבום אפור מדי, מתוכנן מדי, נאמן מדי לנוסחה שירית שמגבילה את בלטר, ומונעת ממנו לכתוב שירים מצוינים באמת. אם רק יסתכל קצת פחות החוצה, אל השמש, הרוח והים, וקצת יותר פנימה, אל השדים האמיתיים שמתחת למחוות הסגנוניות, הוא יכול להגיע הרבה יותר רחוק.

      איתי בלטר, "השמש הרוח השד והים" (נענע)