הבלוק הדמוקרטי של אלון אבוטבול

אהבתי את אבא שלי. ב-29 בנובמבר 1988, הוא נפטר. באותו בוקר, חשתי איך המעיים שלי מתהפכים, כאילו שחפרו בי בור חסר תקנה, חלל, שלעולם, כך חשבתי, לעולם לא יתמלא. צעקתי עד לב השמיים אבל הכאב, הבלבול וחוסר האונים קרעו אותי מבפנים. זהו עכשיו תורי, חשבתי. את ההלם החליפו כעס ואימה - המוות אינו ניתן להתרה. אחר כך באו בושה ואשמה על שהנחתי לו למות, שלא שמרתי עליו מספיק טוב, אחר כך ראיתי את עצמי מבחוץ: הבן. זה שלא נעים להישיר מולו מבט בלוויה או לשבת לידו בשבעה, והבנתי שגם לי זה קרה, איזו השפלה. אבא שלי החזק לא בנמצא. אחר כך זיכרון, תמונה או דיבור, חיפוש אחר משהו שירגיע ואין תרופה. מלבד הזמן. זה אישי

יום רביעי 11 בלילה. האוויר באולפן דחוס. כבר 11 שעות שאנחנו בפנים. מצלמים קטע קצר ויוצאים, מחכים לצילום הבא. סרט חדש של ארנון צדוק. תסריט של אסי דיין. האיפור של איילת זורר מרטש לה את הפנים: אף מרוסק ומדמם. איפור, לא באמת. שם הסרט "רק כלבים רצים חופשי". מחוץ לאולפן אויר. יוצא החוצה להתאורר קצת. אחד מעוזרי ההפקה מרים אלי מבט, האזניה של הפלאפון באוזן. אומר:
"ראש הממשלה חטף שבץ, הוא בדרך לבית חולים."
"באמת?"
גל של כעס שוטף אותי, אבל מייד הלב נמלא חמלה, הוא אבא של מישהו. הראש בשלו צועק חמס: בשבועיים האחרונים ספרו שהוא יצא מזה בריא, כשיר לכהונה. האם אפשר ככה להתל במדינה שלמה?
זה פוליטי.

אני אמור לכתוב על פוליטיקה ואריק שרון הוא הפוליטיקה בכבודה ובעצמה, אלא שאריק שרון לטוב ולרע כבר לא במשחק, הוא בהרדמה.

בפוליטי אני חושב על המפה החדשה. הדינוזאור האחרון מפנה את מקומו. המנהיג הבא שייך כבר לדור אחר. לטוב. לטובה. כי המנהיגות הבאה שייכת לכאן ועכשיו. אין יותר סבא בלי מפלגה. ראש הממשלה הבא לא יביא עימו הילת עבר וסיפורי גבורה. כל המתמודדים כולם נמצאים מעכשיו על ישורת דומה.

האישי והפוליטי נפגשים עכשיו בבית חולים הדסה, כרוכים זה בזה. שרון הוא אחרון הדינוזאורים המכהנים. יש לו תמונת פוטו אופ עם בן גוריון. הוא נעוץ אי שם במיתולוגיה של הקמת המדינה. דרך הפלמ"ח, המאה ואחד, הקמת ההתנחלויות, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון, סברה ושתילה, התיישבות פרובוקטיבית בחברון ועוד ועוד. כשנדמה היה שהוא גמר את הסוס הפוליטי שלו, הוא הלך להר הבית ועורר את אינתיפאדת אל אקצא,. אז הפתיע את כולנו ונהיה ראש ממשלה. הרבה שנים הוא חיכה לזה. וכשהגיע, היה מוכן. הוא הכיר את כל חדרי הפוליטיקה על כל מסדרונותיה, קרקס והיתל ביריביו. הוא דיכא ביד קשה את אותה האינתיפאדה שעורר, וגרם הלם שני: ההתנתקות. הוא עשה את מה שאיש לא עשה לפניו.

באישי, לילי אשתו. גלעד ועמרי ילדיו. שרון נתפס כגבר של אישה אחת. נאמן. גבר מהסוג הישן. קשוח אבל רך. מאצ'ו רגיש. המפרי בוגארט , ג'ון ווין. ככזה אפשר להבין איך רק לפני שבועיים רצה לצאת מבית חולים ולחזור לעניינים. הוא הצליח. הוא עבד עד השבץ. זה אישי.

עמרי הבן שלו בן גילי. ישבנו בשולחנות סמוכים באותו בית מרזח בדיזנגוף, בתקופה שאריק שרון היה בתחתית הסולם הפוליטי, עוד לפני שלקח את הליכוד מביבי. אחר כך בבחירות מול ברק, עמרי ירק דם לשנות את התדמית הקשה של אבא שלו לסבא רך. זה פוליטי. אני זוכר אותו שקט מאוד, עקבי ונחוש לנצח, להחזיר לאביו עטרה ישנה, כדי שהצדק לכאורה, ייצא לאור, אולי כנקם. עד אז עמרי נחשב לבדיחה. אבל בערב הניצחון בבחירות הייתה לו בפנים הבעה חדשה. היה שם משהו שנגע בי. אבא ובן, בן ואביו. זה אישי? או פוליטי?

והדברים הבאים, זה אישי, או פוליטי?
כרגע הגיע אלי אס אמ אס בזה הלשון: "סיימתי עכשיו טקס מאוד קשה, שקשור להצלת אריק שרון. אנו יכולים להצילו ביחד, צריך 770,000 תפילות. אנא להעביר לאחרים. מוטי. תודה."

עמרי אני מחזק את ידיך רפואה שלמה לאבא!
אא


* הבלוק הדמוקרטי של אלון אבוטבול מתפרסם כל שלישי ושישי בוואלה! חדשות