בין הבוגרים שהוזמנו ליום ההולדת החמש עשרה לסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שצוין בקיץ האחרון, בלטו השחקנים אקי אבני ,איילת זורר, אסי לוי ויעל הדר, הבימאית והתסריטאית סיגל אבין ומגישת הטלוויזיה אפרת רייטן. יורם היה נרגש כחתן בר-מצווה. לפני החלק האומנותי המרשים והמושקע, התהלך בין שלל כוכביו, לחץ את ידיהם, נישק את לחיים, ובין לבין השיב לשאלותיה המשעשעות של קארין מגריזו, כתבת השטח של גיא פינס, שמשום מה בחרה לחלוק את חייה ויצועה עם הבדרן הינוקא ציון ברוך, ולא עם אדם רציני ובוגר - נניח, איתי.
עמדתי ליד אחד משני שולחנות הבופה שעמדו בחצר ההומה אדם והבטתי לסירוגין באורחים הנוצצים ובמבנהו המשופץ של בית הספר, שנמצא בלב שוק התקווה. בעבר הרחוק שימש המבנה הזה כגן הילדים שלי, בחצרו שיחקתי והתרוצצתי ולא פעם חטפתי בומבות מפרחי הערסים הרבים שצמחו בו. אח, איזו ילדות לתפארת, נזכרתי בכמה מהפרצופים שלסתותיי או עיניי נפלו שלא במקרה על אגרופיהם, ונאנחתי.
לצדי עמד ידידי קובי שטמברג, שלמד אצל יורם שניים או שלושה מחזורים אחריי, כשהסטודיו שכן עדיין במבנה עלוב סמוך לרחוב המסגר. קובי שיחק בטלנובלה "משחק החיים", ובסדרת הטלוויזיה האיכותית יותר "שבתות וחגים". "שוף יורם, מבסוט עד הגג," הוא אמר ולגם מהקוקטיל שבכוסו. השחקן עודד מנסטר, שלמד במחזור של קובי, התקרב לעברנו ומזג לעצמו כוס קולה. אחרי ה"שלום" וה"מה קורה", סיפר שזה עתה סיים להצטלם לטלנובלה חדשה, וכי הוא מחפש עבודה רצינית יותר בתיאטרון. "בחרנו חרא של מקצוע," אמר לו קובי, "אין יציבות, אתה יכול לשחק אותה שנה שנתיים, ואחר כך לרוץ מאודישן לאודישן, כאילו רק עכשיו יצאת מבית ספר למשחק." אחר פנה אלי, הניח את כפו על כתפי והוסיף, "תאמין לי שאני מקנא בך שמצאת לך עיסוק אחר. ברחת בזמן מהמקצוע המזוין הזה."
הזכרתי לו שלא בחרתי לברוח מהמקצוע, עשיתי זאת לאחר שבאחת ההצגות בסטודיו חטפתי בלקאאוט ובעקבותיו פיתחתי חרדת קהל איומה. "אני זה שמקנא בכם שאתם יכולים לעמוד מול קהל ולהרגיש הכי חופשיים בעולם. חלום חיי היה להיות שחקן, בטח ובטח לא כתבן."
"אבל שיחקת תקופה אחרי הלימודים, השתתפנו יחד בסרט סטודנטים," עודד אמר. "כן, ממצלמה פחות פחדתי, אבל די מהר התייאשתי מהתפקידים שקבלתי. לרוב זה היה תפקיד של ערס שנכנס לפריים נותן סטירה ויוצא מהפריים, או ערס שנכנס לפריים מקבל סטירה ויוצא מהפריים. למי יש ראש לזה? זה דיכא אותי לגמרי, עד שפרשתי."
אחרי שתיקה קצרה אמר קובי שלדעתו יורם צריך להקים תיאטרון בוגרים, בדומה לתיאטרון הספרייה של בית הספר למשחק "בית צבי". הרעיון הזה כבר עלה בפורומים שונים, וכמובן שהגיע לאוזניו של יורם, אך עד אז לא נעשה עם זה דבר, בעיקר מחוסר תקציב. עודד הצביע לעברם של כמה אנשי עסקים כבדים, "חוג הידידים" של לסטודיו, ואמר שיורם חייב לרתום אותם ולהיעזר בהם כדי לקדם את המטרה.
לאחר שהחתן הגאה וסמוק הלחיים סיים להתראיין ולקבל את ברכותיהם של כוכביו העומדים במרכז החצר - התפנה אל העם שעמד והשתכר בשוליה. הוא התקרב אלי וקיבל ממני חיבוק וברכה. "יורם, מה עם תיאטרון בוגרים?" שאלתי. "תעזוב אותי, למי יש כוח לזה, אני בקושי משתלט על הסטודיו," השיב. "יש שחקנים מוכשרים שיצאו מכאן, ועד היום לא מצאו עבודה. אתה חייב את זה בשבילם, יעלה לך כמה שיעלה," אמרתי בחצי חיוך. יורם חסכן אדוק, הייתי משוכנע שיבטל את דבריי בהנף יד. אך לפתע התקדרו פניו, עשה רושם שלקח את דבריי ביתר רצינות.
חיש קל התבדיתי. יורם סובל מסוכרת, וכנראה שהיתה לו נפילת סוכר באותו הרגע. הוא שאל אם יש לי סוכרייה, וכשנענה בשלילה הושיט את ידו ולקח עוגיה מהבופה. בפה מלא ובטון מצווה דרש ממני לנגוע בחרדותיי ולשוב לתחום המשחק. טען שאני שחקן מוכשר ויצירתי ויחד עם זה פחדן גדול מחורבן. זו לא פעם ראשונה שהוא דורש זאת ממני. הבטחתי שאם ירים את תיאטרון הבוגרים, אשקול את דבריו בכובד ראש. "אוי, תעזבו אותי מזה כבר," אמר בחוסר סבלנות, הודה לי שכיבדתי אותו ביום חגו והלך לקבל את פני המאחרים.
חודשיים אחר כך התקיימה בסטודיו תחרות מונולוגים על שמה של עדי קמרי ז"ל, שנספתה בהתרסקות מטוס לפני כארבע שנים. את המלגות תרמו בני משפחתה של המנוחה, וכמה אנשי עסקים מחוג הידידים של הסטודיו. יורם התקשר אלי וביקש שאהיה אחד משמונת השופטים בתחרות. זו השנה השלישית שאני מוזמן לשפוט, ומשנה לשנה אני מתפעל יותר ויותר מהכשרונות הגדולים שצומחים שם. בסוף התחרות נשא יורם נאום מרגש, בין היתר עודד את המשפחה השכולה והודה לה על המפעל המסורתי. ואז זרק את הפצצה, שאליה ייחלו רבים. "בלחץ התלמידים, ובעזרת תרומתם של חוג הידידים, ביניהם אבנר יהודאי ליאורה עופר, הילה ודורון כהן, ורבים וטובים אחרים, החלטתי להקים תיאטרון שייועד לבוגרי הסטודיו."
הקהל הצעיר, ברובו תלמידים, פרץ במחיאות כפיים סוערות, מלוות בקריאות צהלה רמות. השמחה היתה אמיתית ומדבקת. בייחוד אצל תלמידי השנה השלישית שאמורים היו לסיים את לימודיהם שבועיים אחר כך. צהלותיהם באו ממקום עמוק, ודומה היה כי הבשורה הורידה מעליהם אבן כבדה; המעבר מהחממה של בית הספר לשוק הפרוץ הוא אקט אכזרי מאין כמוהו, מלווה בחרדות איומות.
לפני כשבועיים יורם התקשר אלי והזכיר לי את הבטחתי לחזור לתחום המשחק. "אמרת שאם ארים את תיאטרון הבוגרים, תשקול זאת בכובד ראש, אני זוכר את זה מילה במילה." "תעזוב אותך, יורם, אתה יודע שאין סיכוי שזה יקרה," השבתי.
הפתיל של יורם הוא מהקצרים ביותר בתעשייה. התפרצויותיו והשתנקויותיו מפורסמות לא פחות מכשרונו, אך הן באות ממקום נקי. "תקשיב לי, ותקשיב לי טוב," נשנק קולו מעבר לקו, "אני מכיר אותך כאיש של כבוד! אז אני מבקש ממך קודם כל לכבד את עצמך... לאחת ההצגות הקרובות אני מייעד לך תפקיד במחזה מקורי שנכתב בימים אלה. הוא קטן, אתה לא תצטרך ללמוד הרבה טקסים, והחזרות לא יגזלו ממך זמן רב, תוכל להמשיך לכתוב. התפקיד הזה יעזור לך להשתחרר מהחרדות המטופשות שלך. אני מאמין שהוא יהיה יריית הפתיחה שלך בדרך חזרה לתחום... זה תפקיד של רוצח. אתה אמור להיכנס לבמה, להתעמת עם דמות נוספת, לדקור אותה ולצאת עם הגופה אל מאחורי הקלעים, וזהו! נו, מה אתה אומר? תתמודד עם הפחד, או לא? מה לא? אתה משהו אתה, עקשן כמו פרד... טוב, תהיה מוכן לפחות לכתוב איזה מחזה? אולי מחזה שיהיה מורכב מהדמויות שאתה כותב עליהן בהעיר? דיברתי על זה עם לילך סגל, המנהלת האומנותית של הסטודיו, והיא בעד. מה אתה אומר על הרעיון?"