הנסיכים חצויי הדם

התרשמויות ראשוניות מהחיים על פני כדור הארץ לא ניתן למצוא בשוק הרוק האלטרנטיבי של שנות האלפיים, ועוד יותר קשה לייצור תקדים ומהפכות. בעיקר כשהטכניקה השלטת בז'אנר היא מעין קאט אנד פייסט של רעיונות גדולים וריפים קלאסיים של גיטרות שנשלפו מבעד לקורי העכביש של ההיסטוריה. מסתבר שהרכב הפוסט רוק הכי "חשוב" של ימינו מצליח לבלבל לגמרי ולהמחיש זאת היטב באלבום שלישי שאמנם נפתח מסנוור, אך כבר במעבר לשיר השני נשמע תלוש מהמציאות, מסורבל, וחושף שירים שקשה מאוד (בניגוד לאלבום הראשון) לבלוע בהאזנה ראשונה. את ההאזנה השנייה והשלישית מלווה תחושה קשה של מרירות, והגרף צונח, ומורה על התפוצצות של הורמונים שהמתינו זמן רב מדי באולפן - בבואה של שירים מתפתלים ומסתאבים כמו מחט חלודה ומטונפת שחיטטה באינספור ידיים אחרות וכעת שוב מנסה בנוירוטיות לכרסם את הווריד הנכון.

לא מעט מאלבומי הרוק שיצאו ב-4 השנים האחרונות בהשראתם ומתחילים בגזוזטרה מפוארת של דיסטורשן אמנותי בפרונט, נשמעים גידמים ונטולי רוח חיים, אך האחריות על כתיבה רעננה ומקורית כבר מזמן לא מתבקשת מהסטרוקס כבדרך אגב. למעשה, מעל ראשם מונף כעת צל של חרב דמוקלס. משמע, הדרדרות כרונית בתפוקה. "Ask Me Anything", "15 Minutes", "Red Light", "Evening Sun", "You Only Live Once", "On The Other Side" ו-"Fear Of Sleep" הם השירים הטובים והראויים היחידים באלבום החדש, ויש שיטענו שהקוסמטיקה הניסיונית והמטרידה של יתר השירים באלבום ניצלת אך ורק בזכות שירתו הסליזית והמחוספסת של ג'וליאן קזבלאנקס. שירה שאמנם השתחררה מעט מהמרקם החקייני הנלוז, ובמקביל איבדה מצביון הבוז שירק עלינו ישר בפרצוף ב-2001, וכעת נדמה שתשישות ועייפות שמלכתחילה אפיינו את התנהלותו, השתלטו עליה כמו צל כבד. אפילו האנטי לעולם (כאנדרסטייטמנט השאול מאיגי פופ) בעוכריו.

מיליוני אוזניים מנסות לפענח כרגע את האובייקט המוזיקלי הזה, וכמות זהה של עיניים מכל רחבי הפלנטה מופנות לפינה אחת קטנה בניו יורק, והזרקור המפלצתי אמנם מאיר עדיין על הסטרוקס אך האור נחלש, והסוללה מתרוקנת. אלבומם השלישי כמו קציצת טופו מרובעת וטפלה שמסרבת להתגלגל קדימה. רק האזנות מעמיקות מחלצות מחפירות אינטנסיביות את הכוח האמיתי של חלק קטן מאוד מהשירים החדשים, ואגלי זיעה שנוטפים מהמצח, עקב מאמץ עתיר משאבים ואנרגיות, זה כידוע לא תמיד מדד לתפוקה שמומלץ לנופף בה.

הבלון הנפוח מהייפ של הומאז' מתבקש ללו ריד והסטוג'ס איבד מכוחו כבר ב-2003 והפך באלבומם השני של הסטרוקס ליריעת ניילון מחוררת. מה גם שנוצר רושם של ירידה הדרגתית ביכולת היצירתית של החמישייה הניו יורקית, וההמנונים המהודקים (שהם בעצם פיסות פאזל מודבקות של טלוויז'ן, מחתרת הקטיפה ואיגי פופ) חזרו על עצמם וטיפחו ריח עבש של "אז את זה כבר שמענו מספיק ו...גם את זה". אלבומם השלישי מציע גם הוא שני חסרונות מהותיים ונעדרי ביקורת עצמית. העריכה של השירים תמוהה ומשמימה, והעובדה שחלק גדול מהם, לפחות חצי, כלל לא ראוי להיכלל באלבום המתיימר להישמע שלם. אולי EP של 7 קטעים היה עושה את העבודה טוב יותר.

הכישרון האמיתי (לכתוב שירים טובים, כן?) העומד במבחן המציאות מזה 5 שנים, מקבל כאן ביטוי אותנטי יותר (בלחנים בלבד) אך הסטאטוס הנוכחי, של הרכב שמדיף ריח רע של גסיסה יצירתית, מצליח להדוף את הסטרוקס היישר לנקודת הפתיחה בקריירה שלהם, וסביר להניח שעם אלבום בכורה זהה לאחרון, הייתה נחסכת מהם וגם מאיתנו כל ההילה וההתלהמות המוטרפת.

להזכירכם, עם יציאת "Is This It", אלבום הבכורה מ-2001 שבאמת נשמע נוצץ, הסטרוקס גרמו בקלות מרשימה למבקרי מוזיקה בריטים להשפריץ ערימות של קומפלימנטים נדירים כמו "הלהקה שעוררה את הרוק שוב לחיים" ועוד הגיגים כאלה ואחרים. עכשיו, בסתר, הם מניפים דגלים שחורים של אבל. בחצי הראשון של האלבום קזבלאנקס זועם כיאות, ובחצי השני זועק לעזרה, ואופף עצמו בספקטרום רחב של רחמים עצמיים. ללא ספק צעד פתטי ומעושה.

הבשורה הטובה באמת היא שבתחרות הפאזלים המוזיקליים של העשור (פאזל נולד?) הם כנראה יגנבו את המקום הראשון בהליכה איטית במיוחד. הבשורה הרעה היא, שיותר מכישרון מדהים להרכבת פאזלים מתוחכמים ומניפולטיביים מתקליטים ישנים שאהבנו פעם, נכון לעכשיו, הסטרוקס הם בסך הכל טייטל לריקוד אופנתי עם חסך משמעותי מאוד בסידן, גם אם הם עדיין יכולים פה ושם לספק שירי רוק מהבועטים בשוק.

הסטרוקס," First Impressions of Earth" (הד ארצי, Sony-BMG)